נפגש בספסל

אני לא יכולה.

לא יכולה לחיות במצב כוננות. במצב לחץ.

כמו מועקה זה יושב.

איך כוויה אחת, פגיעה אחת, שיברון לב אחד. 

חשבתי שעברתי, שהתגברתי, שהבנתי ש"הוא פשוט היה אדיוט".

ועובדה, זה עוד פה. יושב עלי. עצם בגרון.

לא עוברת הלאה. וכל דבר, כל קשקוש, אני בסרט.

לא מצליחה לשחרר, לזרום, להנות בקשר. רק הורסת, רק דורשת, רק חוששת כל הזמן.

לכולם יש תקופות לחץ, לכולם יש תקופת מבחנים. לכולם יש בלתמים בחיים.

אבל אולי זה אישי? אולי זה כי הוא לא אוהב אותי? אולי זה כי הוא לא רוצה להפגש איתי?

הרי אני יודעת שבשיחת טלפון הבאה נדבר, אני אראה שהכל בסדר, אני ארגיש טוב. ואחרי 5 דקות אכנס לסרט אחר.

כל פעם מכניסה לעצמי לראש בעיות. מה לא בסדר? ממה אני צריכה לחשוש? למה זה ככה? מה לא תקין?

למה שהפעם זה יעבוד?

למה ששוב לא ישבר לי הלב?

מה שהפעם הוא לא פשוט יקום וילך ברגע שארשה לעצמי להפתח ולהרגיש?

למה שהפעם לא ימאס לו מהחששות שלי?

למה שהפעם אני אהיה מאושרת?

אני חייבת. חייבת להרפות מהעבר. 

וכשאני מנסה לחלוק איתו, זה לא יוצא. לא יודעת להביע רגשות.

וכשזה יוצא, זה כי היה ריב, ונהיה לי שלשול מלולי על המצב, כשאני יודעת שאף אחד מאיתנו לא מבין על מה אני מדברת.

ברור לי שהוא לא מושלם, וגם הוא יוצא אדיוט לפעמים.כי כולנו כאלה.

וברור לי שזה שאנחנו לא מרבים בשיחות טלפון, זה כי כזה הוא.

וברור לי שלכל זוג יש ריבים קטנים, ומתעצבנים לעפמים.

למה זה יושב עלי ככה?

למה אני על כל פיפס יש מסיקה את המסקנה הגרועה ביותר? ולוחצת, לוחצת לשמוע שהכל בסדר. כדי להרגע.

חייבת לשחרר את העבר. בשביל עצמי.

בשביל השקט הנפשי שלי.

בשביל שאני אי פעם אצליח להיות בזוגיות טובה.

בשביל שאני אי פעם אפסיק לחיות עם מועקה על הלב.

כדי שלמצוא שקט נפשי באהבה שלי.

קצת שקט נפשי אם אפשר?