נפגש בספסל

והכותרת תופסת על שני סיפורים שונים לגמרי:

הראשון-

אני יודעת שההחלטה כבר נפלה, אני יודעת שאני מתכוונת להשתחרר לפני שאני אסיים שנתיים מלאות, זה ברור לי והיה ברור לי מלכתחילה.. דיי, התנדבתי שנה, היה כיף ותענוג, אבל כמה אני יכולה לקבל כזה יחס? כמה אני יכולה לסבול? כמה גימלים אני עוד יכולה להוציא רק כדי שאני לא אצטרך לחזור?

אני יודעת שהחלטתי כבר, זה ברור. אבל אני פוחדת לעשות את המעשה, את התכלס. לקום וללכת. להכנס לרופאה ולהודיע לה שאני מסיכמה להשתחרר.

אני יודעת, אני רק צריכה לחזור ולהזכר.. בכל הסיבות, אולי בכלל אני אזכר במה שהיה לי טוב? ואלי לא?

השני-

כן רוצה, לא רוצה, אולי רוצה..

למה אני צריכה לאכול לעצמי את הראש בגלל בנים? לפעמים זה כל כך נראה שכן, עושה הכל שיגרום לי להרגיש שהוא בעניין, ורגע אחרי, מראה שהכי לא.

חברים שלי קראו לי "החברה שלו", ישנתי אצלו.. אבל.. כלום.

נמאס לי לנסות ולנסות, מצד שאני, אני כל כך לא מפסיקה בלב שלם, אני כל כך לא בטוחה שהוא באמת לא בעניין.

אני רוצה לנסות ולעשות, אבל אני מרגישה שאני כל פעם נכנסת למבוי סתום.

בקיצור רבותי, הגיעו מים עד נפש.