כנראה שטעיתי אם חשבתי לרגע קטן אחד שהכל הסתדר,דבר שסביר להניח שימנע ממני לחשוב ככה בעתיד.

וכנראה שתמיד יהיה הדבר הדפוק הזה באישיות שלי -אחד מבין הרבה דברים דפוקים- שימנע ממני לקחת סיכונים, ואיפשהו אני תמיד אמצא את עצמי בסוף יושבת וחושבת "מה היה קורה אם..."

כי כשמגיע רגע האמת, אני מוצאת את עצמי טוענת הרבה יותר טיעונים נגד מאשר בעד-הכל בראש הדפוק שלי כמובן- ובסוף משתפנת.

לא פלא שאנשים מתרחקים ממני.

ואני חשבתי על אותה ילדה, שמרחיקה ממנה לאט לאט אנשים, וריחמתי עליה שבסוף היא תישאר לבד. כנראה שלא הבנתי עד עכשיו שאולי המצב שלי אפילו יותר פאטתי משלה, ושיש סיכוי גדול שאמצא את עצמי לבד הרבה לפניה.

ואני יושבת וחושבת על כמה שהשיחות שלי עם אנשים שטחיות ויומיומיות, ומנסה להזכר מתי בפעם האחרונה באמת דיברתי עם מישהו, ולא מצליחה. ואם כבר,אני נזכרת,זה היה רק שאני הקשבתי לאנשים ולא הם לי.

תיעוב עצמי-באמת שעבר לפחות שבוע מאז שהרגשתי את זה בפעם האחרונה.

Well, welcome back me.

אם הייתי ריגשי-הייתי אולי מזילה דמעה. אבל אני לא. אז אני אסתפק במירמור הקבוע.

יומטוב.