אני בוכה כשאין לי את זה, ואני בורחת כשמתחיל להיות לי את זה.

אני מקנאה באלו שיש להם את זה, ומצד שני מרחמת עליהם.

אני חושבת שזה מיותר לגמרי בשלב הזה עבורי, וזה כ"כ חסר לי לפעמים.

אני נזכרת בהזדמנויות שהיו לי להשיג אז זה ולא מבינה למה לא ניצלתי אותן,

אני מתעצבנת שעכשיו לא מופיעות לי הזדמנויות כאלו יותר,

ומבטיחה לעצמי שאם הן יופיעו אני אקפוץ עליהן ולא אתן להן לברוח,

אבל בתוכי יודעת שגם אם הן יופיעו לי מול הפרצוף אני אתעלם או אדחה אותן באלגנטיות. או שלא באלגנטיות, כמו שכבר עשיתי לא פעם.

אני נהנית לפטז על זה, לחשוב אך אני אתנהג שזה יקרה,מה אחרים יחשבו עלי,איך אני ארגיש.

אני אוהבת לדבר על זה, לקחת חלק בשיחות עם כל אילו שרוצים את זה הרבה יותר ממני.

אני לא רוצה לצאת שונה, או להראות מתנשאת, אם אני אגיד שזה לא חסר לי ושאני לא בטוחה שאני רוצה את זה.

אז אני לא אומרת. אני כבר יודעת מה יחשבו עלי אז.

ואני יודעת שזה יכול לקרות לי, שיש לי את היכולת להתמודד עם זה, ונראה לי שפשוט אין לי אומץ, או סבלנות, או...משהו אחר.

ואני אומרת לעצמי שאם זה יקרה זה בטח יקרה איך שאני רוצה, אבל אני יודעת שגם אם זה יהיה איך שאני רוצה אני לא בטוח אנצל את זה.

מה שאני כן יודעת, שזה ישפיע עלי, ואולי גם עליכם,כי ידוע שדברים כאלו משנים אנשים ואת ההרגלים שלהם.

[כמו ההיא, שזה שינה אותה ב-180 מעלות.]

וכל פעם שאני חושבת על זה יש לי בחילה לא מוסברת בבטן, ואני מתנתקת, ומרגישה חולשה לא מוסברת, ודי מטופשת, האמת.

וההרגשה הזו דומה קצת להרגשה שלי כשאני עולה על מתקן בפארק שעשועים שמפחיד אותי,[כל דבר שקשור לגובה, לופים, התהפכויות, ולמען הכנות-הכל חוץ מרכבת השדים אולי] ומחכה לרגע שהוא יתחיל לפעול, ומנסה להרגיע את עצמי שזה בסה"כ מתקן בפארק שעשועים, ושהרבה עשו את זה לפני, ושאין שום סיכוי שבפעם שלי יקרה משהו רע.

אותו דבר אני מרגישה כל פעם שאני חושבת על הדבר הזה, שכ"כ נסתר מהתודעה שלי-שאנשים עושים את זה כל יום, וחיים את זה, ועדיין ממשיכים להתנהל, או במילה אחרת-אף אחד עוד לא מת מזה. אף אחד נורמלי, לפחות.שלוקח את זה בפרופורציות. ואני מחשיבה את עצמי לדי נורמלית. יותר מדי ממוצעת לפעמים.

וגם, עוד משהו קטן, המשפט של ה"ילד" ההוא.

ז"א, אותו אף פעם לא לקחתי ברצינות. בשום מצב. כי הוא "ילד" כזה שאף אחד לא לוקח ברצינות. וכולנו חשבנו שהוא בכלל אחר, ואני בעצמי עדיין חושבת, אבל הוא מתאמץ להסתיר את זה. אבל זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה שלפני כמה זמן הוא התחיל להראות סימנים שיש לו את זה. לפני די הרבה זמן,למען האמת. ועכשיו באמת יש לו את זה. אבל מה שהשפיע עלי, ומשפיע עד היום זה המשפט שהוא אמר לי שניסיתי לתחקר אותו על זה, ואמרתי שאני הייתי מספרת לו, והוא אמר:"כן, כאילו שלך יש את זה." וזה, לכשלעצמו משפט סתום וחסר משמעות, שבטח נשכח ממנו 5 דקות אח"כ, אבל עלי הוא השאיר רושם עצום, ומכל הדברים שה"ילד" הזה אי פעם אמר-זה הדבר שהכי משפיע עלי, עד היום.

וזה גורם לי לחשוב בכל פעם אם בכלל אי פעם יהיה לי את זה. כמו ה"ילד האחר" ההוא שאמר שהוא למשל, לא בנוי לדברים האלו. ואז שהוא אמר את זה חשבתי שאני גם כזאת. אבל זה היה לפני יותר משנה, ודברים השתנו מאז כמו גם הקשר שלי עם ה"ילד האחר", ואני הפסקתי להקשיב לו. אבל לפעמים התמונה הזו שוב עולה לי בראש ואני פחות מטילה ספק ויותר חושבת על זה ברצינות.

ואני גם יודעת שכלום ממה שכתבתי פה לא יהיה ברור לכם, ואני יודעת שחלקכם, המתעמקים, ינסו להבין ולחפש משמעויות, שסביר להניח שלא יהיו נכונות. הפסימיים שבינכם יקשרו את ה"זה" לסמים, או משהו דומה, והאופטימיים שבכם יחשבו ש... אני לא יודעת על מה הם יחשבו-אף פעם לא ניחנתי בכוח של מחשבות אופטימיות. וכן, זה כוח בעיני.

אז כן, אני אחסום את הפוסט הזה לתגובות,אבל שנייה לפני זה אני רק אמסור שאם כל הצער שבדבר, פנטזיות לא מחליפות חיים אמיתיים. ותשומת לב אלקטרונית לא מחליפה תשומת לב אמיתית.

רק שתדעו.