די למירמור!

הממ בתקופה האחרונה[4 ימים אחרונים..חח] די נחמד, או כמו שאמרתי לרקפת:"אני מרגישה כאילו יש לי חברים", ויצאתי ילדה מנודה מהחברה.

אתמול הייתה בבית שלי חינה מרוקאית. מכיוון שאני לא מרוקאית, זה דבר שיצא לי לחוות בפעם הראשונה, ו-וואלה, היה נחמד. חוץ מהעובדה שאני הייתי צריכה אח"כ לנקות הכל, ועוד נשאר לי כתם כתום ענק על כף היד.

סיימנו את העבודה על עברי, ואני יכולה להעיד שלא הפקנו מזה שום חוויה לימודית, אבל לעדי המפגש הזה תרם הרבה:

"מה עדי, את לא יודעת מה זה ויברטור?"

עדי:"לא, אבל אני יודעת מה זה אינקובטור...."

והיא זכתה ב[עוד]איזכור ברשימת הציטוטים.

ולמי שקיבל רושם מוטעה-לא דיברנו על זה כל הזמן.

אני רוצה להתקדם, אני שונאת להיות תקועה במקום אחד, אבל אני כבר הבנתי שאי אפשר לצפות שהכל יזוז לבד... צריך להזיז דברים.

אני לא בטוחה עד כמה העובדה הזו תעזור לי, כי אני מטבעי אחת שלא מזיזה דברים,בטח שלא לטובתה. אולי פעם או פעמיים הזזתי דברים לרעתי-זה כבר יותר הגיוני.

נמאס לי להשאר באותו מצב של אי ודאות כל הזמן:לדעת שאני יכולה להשיג מטרות, שיש לי את האמצעים, ולא לעשות עם זה כלום.

אמא שלי הייתה מכנה אותי עצלנית, אני הייתי קוראת לזה חוסר מוטיבציה.

ובכלל, אני אוהבת להסתכל מהצד. אף פעם לא להיות חלק.

לשמוע אבל לא להקשיב, להסתכל אבל לא לראות, לקרוא אבל לא להגיב.

אני לא אוהבת שאנשים מתנהגים ככה, בניתוק, אדישות, והנה אני בעצמי מתנהגת ככה.

כמה נחמד.

איזו אהבה עצמית. הרי תמיד הייתי כזו=]