"נאמר שאלו אשר נכנסו בשערי הצריח ההוא לא עזבוהו לעולם. גם אם גופם יצא, נפשם מתה במקום הארור הזה. יש האומרים כי אלו אשר לא היו מסוגלים לשאת בעול השבי והעבדות הועלו קורבנות לאל סמאל אשר שכן במעמקי הרי סארון-דום, אחרים אומרים שהכל היה פשוט יותר: הפומארי הם קניבלים..."
קורות השנים מעת תאריון איש וירגלנד, כרך תשיעי בית ארבע-עשרה.
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, שעה של טרם שחר כאשר הוער לפתע דניאל משנתו. במשך רגעים מספר הוא הביט סביבו, מאמץ את עיניו בניסיון לראות, אולם ללא תועלת, החשיכה בתוך הקרון הייתה כמעט מוחלטת ודניאל לא הצליח להבחין בדבר מלבד בצללים אשר היו גברים ונשים רבים שנראו חשוכים מהלילה עצמו על רקע אור הירח אשר חדר פנימה דרך החרח הדק שבתיקרת הקרון.
"תתעורר", לחש קול חלוש של ישיש באוזנו השמאלית, "הקרון עצר ובחוץ נשמעים קולות מאומה, מדומני שהגענו, ואבוי לך אם ימצאוך השומרים ישן".
"הגענו לאן?", שאל דניאל בעודו מנסה למחוק את קורי השינה מעיניו.
"נלקחנו צפונה כל העת הזאת", השיב לו הישיש, "אני חושש שחצינו את עמק זארון והגענו לרכס הרי סארון-דום", דניאל יכול היה ממש להרגיש את הפחד בקולו של בן שיחו.
"מה נמצא בסארון-דום?", שאל דניאל.
"צריח תוראמרות', סיר הצרכים של האימפרייה. אחרים מכנים אותו גיהנום", אימה תקפה לפתע את ליבו של דניאל, הוא שמע שמועות על המקום הזה אולם אף פעם לא באמת האמין בהם, 'וכבר חשבתי שיותר נמוך לא אוכל לרדת'.
בעוד דניאל מהרהר דיבר אליו שוב הישיש.
"איך קרה הדבר שנשלחת הנה?", הוא שאל.
דניאל לקח נשימה עמוקה וסיפר.
הוא סיפר לו על בן אצולה צעיר, בעל אחוזה. על סנטור במועצת השלטון המקומית אשר נמנע עם המיעוט באחת ההצבעות, כאשר סירב לתמוך בכניעה לאימפרייה. על אציל שאחוזתו נשרפה וצמיתיו הוכו או נרצחו, על אב שילדיו נמכרו לעבדות, על גבר שאישתו נאנסה, על בן אדם שנאסר והושלך לבור כלא למשך חודשיים אשר בסופם הוא הועלה על קרון הקשור לשלושה בהמות ונלקח צפונה.
"ומה איתך סבא?", הוא שאל, "כיצד זה קרה שישיש כמוך נשלח לגיהנום?"
"ברשותי הייתה נבואה כתובה על קלף", ענה לו הישיש, "נבואה מנבואותיו של פארון, זו אשר מדברת על קץ האימפרייה. אחד משכניי גילה זאת בדרך כלשהי, יהיו הוא ושושלתו ארורים, והסגירני למשמר הקיסרי".
לפתע נשמע רעש חריקה, בריח הוסר ממקומו, ובו ברגע נפתחה דלת הקרון, מאפשרת לאורם של לפידים רבים לחדור פנימה.
לראשונה מאז שהתעורר יכול היה דניאל לראות את פניהם של למעלה משלושים האנשים אשר היו איתו בקרון: גברים, נשים ואפילו כמה ילדים. על פני האנשים הייתה נסוכה תקווה, לראשונה זה שבועות הם יוכלו לצאת מהקרון הארור ולנשום אוויר צח.
"יש לכם דקה אחת להיות בחוץ" נשמע קולו של קצין קיסרי, "מי שלא יספיק מות יומת".
כולם היו למטה בתוך מחצית הדקה. בחוץ היה ערפל כבד ולא ניתן היה לראות דבר במרחק מלבד הצלליות של הרים רמים. ליד קבוצת האסירים אשר היו מחוץ לקרון עמדו שתי קבוצות נוספות. אחת: תריסר אנשי המשמר הקיסרי אשר ליוו את הקרון מראשית המסע, והשנייה כעשרים אנשי פרא לובשי עורות אשר פניהם כוסו בזקנים עבותים, גביהם שפופים, כתפיהם רחבות ובידיהם הם החזיקו חניתות ולפידים.
"אלה הם הפיר-בולג", אמר לו הישיש אשר עדיין היה לצידו, "אנשי הקיסר לעולם לא מסכימים להיות אלו אשר ילוו את האסירים עד הצריח עצמו, הם משאירים את העבודה הזאת לתתי האדם".
במהירות הבזק, בטרם יחשוב מי על בריחה, נכבלו האסירים אחד לשני בשלשלאות רגליים, והוצעדו על ידי הפיר בולג.
הקצין קרא אליהם: "צייתו ואולי תישארו בחיים, מי ייתן ויהיו האלים עימכם..."
האסירים הוצעדו במשך כעשר דקות בלבד בטרם התנוססו לפניהם לפתע חומה אדירה אשר מעבר לה נראו מספר בניינים אשר גבוה מעל כולם התנוסס צריך רם.
בטרם הבין דניאל מה קורה הם הוצעדו דרך שער רחב וואולצו לעמוד במרכזה של כיכר רחבה אשר מסביב לה היו עומדים עמודי תלייה רבים אשר על חבלו של כל אחד מהם התנוססה ברוח גביה טרייה.
במהירות הבזק, שוב, הוסרו השלשלאות מעל רגליי האסירים והפיר בולג נעלמו בחשיכה.
באותו הרגע בו לא נראו עוד תתי האדם הופיעו דמויות חדשות בערפל. דמויות אפלות ורחבות כתפיים, אשר עור קשקשים לפניהם ועיניהם כעיני חתול. אלה היו הפומארי.
בן רגע התמלא האוויר בצחוק גס ובקריאות אשר לא גרון אנוש מוציאן. שוטים ואלות הונפו וצעקות נשמעו. דניאל עצמו הוכרע לקרקע במכת אגרוף אדירה, וכאשר התאושש מההלם הוא הבחין בכך שהישיש לא היה עוד לצידו, ובכלל מספרם של האסירים פחת בצורה משמעותי.
לאחר רגע קצר הוא ראה שכל הזקנים והילדים, וחלק ניכר מהנשים הופרדו מקבוצת האסירים והוצעדו כעת לביתן אבן נמוך אשר היה ממוקם כשלושים מטרים בלבד מהכיכר. לביתן האבן ההוא הייתה ארובה גבוהה אשר עשן סמיך עלה ממנה.
רגעים ספורים בלבד לאחר שנעלם אחרון הצועדים בתוך הביתן החלו זעקות כאב נוראיות ואנקות מוות להישמע, צחוק גס מילא שוב את האוויר בעוד לבו של דניאל קפא. קול קר ונוראי נשמע לפתע.
"אלו מכם אשר נלקחו אל המטבח הם ברי מזל, שייכים הם לבורא כעת, בעוד אתם, אלו שעודם בין החיים, שייכים לי, מעתה ועד יום מותכם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
