היה זה בוקר בהיר, השמש כבר החלה מטפסת לאיטה אל מרומי השמיים, ממלאת את עמק ברונדין-דאר באור בוהק. בבוקר זה לא היו עננים וניתן היה לראות בבהירות את השמיים הכחולים אשר ההרים הרמים שמסביב לעמק קראו עליהם תיגר. למרות זאת, קרוב לקרקע, בערך בגובה עיניו של גבר בוגר, אולם בקושי גובה כתפיו של אחד מילדי דנו, היה שרוי ערפל לבן וסמיך אשר הקשה את הניווט עבור באוגליר בן תארמונאד.
הערפלים היו אך עוד מכשול אשר תפקידו היה לעשות את הניווט בעמק לבלתי אפשרי עבור אלו שאינם מכירים את שביליו הנסתרים ועבור אלו אשר חסרים את האורגואנה, הקסם העתיק אשר שתלה האלה דנו בלבבות ילדיה הפיות. איש מבני האדם, העלפים, השדים או הפומארי היה הולך לאיבוד או מוצא את מותו בארץ זו אשר הייתה מבוך אימתני של ביצות בוגדניות ואגמים עמוקים השורצים ביצורים אשר מעטים שרדו מפגש עימם על מנת לספר על כך. כל המכשולים הללו הוצבו במקומם על ידי הקסם רב העוצמה של האלה דנו, ורק אותו הקסם מסוגל היה לנטרל, או לאפשר לשולט בו לעוקפם. אולם לא מספיק היה לשלוט באורגואנה על מנת לשרוד ולהגיע לשערי העיר הנאווה טולסאנה. כה מסובך היה מבוך המכשולים עד אשר רק בן לשבט האילטי היה מצליח לעבור בו בשלום ובמהירות. באוגליר היה לא רק ילד דנו, בן לשבט האילטי ואמן מוכשר בצורה יוצאת דופן בשימוש בקסם האורגואנה, הוא היה בנו של אדון העיר הנאווה, נצר לשושלת אדירה אשר משלה בחלק ניכר מהעולם בימי קדם.
אט אט, בצעד איטי אך בטוח הוא עשה דרכו באותם שבילים נסתרים בהם הוא הלך פעמים אין ספור בעבר. אולם הפעם לא מילאה את לבו שימחה למראה קסמה ותפארתה של הארץ אשר שייכת למשפחתו מאז ימי קדם, כי נטל היה עליו, נטל הבחירה וההחלטה הקשה ביותר עבור גבר מילדי דנו: ההחלטה האם להינשא ולעזוב את ארצו, ביתו ומשפחתו, או שמא להישאר בקרב בני עמו ובכך לא רק לאבד כלה אשר יפה מכל יצור חי, אלא גם למנוע את שימורה של ברית רופפת אשר הולכת ונעלמת בין שני עמים מרוחקים. זוהי הסיבה אשר בגללה יצא באוגליר את ביתו מלכתכילה ופנה לנדוד ברחבי העמק, הוא חשב שהאווירה השלווה של ברונדין-דאר תסייע לו לבחור נכון ואולי דנו, או אל זה או האחר ייתנו לו סימן כיצד לפעול.
במשך תריסר ימים תמימים נדד באוגליר בעמק, ובמשך תריסר ימים תמימים דעתו לא נחה, והחלטה לא התקבלה.
אותו בוקר, הבוקר השלושה-עשר לא נראה בתחילתו שונה מכל הקודמים, באוגליר הילך לו בין הבוציות , מהרהר בנפשועל הא ועל דא, ועדיין איננו מצליח להחליט כאשר לפתע הוא שמע קול.
"גש הנה נסיך העם העתיק".
לא היה זה קול מן האלים אשר לו הוא ציפה, וגם לא הקול המתנגן אשר אפיין את ילדי דנו.
באוגליר נדרך, האם חדר אויב לעמק?
אולם לא היה זה הקול הקר אשר אפיין את השדים, או הקול הגס אשר היה שייך לפומארי.
לקח לבאוגליר זמן מה להבין למאיזה יצור שייך הקול מפני שמעולם לא דיבר הנסיך עם בני מינו.
היה זה קול אנושי.
בצעד מהוסס התקדם באוגליר דרך הערפילים לעבר הקול כאשר הוא מצא עצמו לפתע ניצב ליד סלע שחור אשר בלט מתוך הביצה, על הסלע ישב בן אדם נמוך קומה ושפוף. באוגליר לא ראה מימיו בן אדם, אולם מבט אחד לעבר האיש, הקמטים שעל פניו, שיערו וזקנו האפורים והמעשנת אשר בידו לימד אותו כי מדובר בישיש.
"מי אתה סבא?", קרא לעברו באוגליר, "מה מעשיך כאן?"
"פארון הוא שמי", ענה לו האדם, "נביא אנוכי וכמו כל נביא באתי הנה בשליחות".
"ושליחותך מהי?"
"גדולה היא שליחותי, ותוכלתה המלאה היא הרבה מעבר להבנתך, אפילו מעבר להבנתי שלי מעשיי כאן הם רק חלק קטן ממנה".
באוגליר הביט בזקן בפליאה, מולו היה יצור שברירי אשר בדרך מסויימת הצליח למצוא את העמק ולהגיע קרוב מאוד לעיר טולסיאנה, אולם הנסיך לא יכול היה להרגיש בכוח קסם או כשפים אשר היה מצוי בפארון.
'מהו הכוח הזדוני שפועל כאן?'. מיד שכח באוגליר את ההחלטה אליה היה צריך להגיע והחל דואג לשלום עמו ועירו.
"כל זה טוב ויפה", הוא אמר בקול רם, "אולם בארץ שאינה שלך ושל מינך אתה נמצא, ואם בשליחות נמצא כאן אתה אז אמור לפחות בשליחות מטעם מי?"
"ואם בשליחות אוייבי עמך נמצא אנוכי כאן, מה תעולל לי?"
"אאלץ להכותך לפי חרב", ענה לו באוגליר בזעם.
באותו הרגע קם פארון על רגליו, מבלי שיאלץ לההיעזר כלל במשענתו, ואמר בקול תקיף ורם אשר לא טעם כלל לגופו הזעיר והחלוש.
"הכני אם כך, כי מטעמם של האל השחור הוא אדון השדים והפומארי ומלך הענקים האכזר נשלחתי, כי עתה כרתו השניים ברית אשר כל האלים והלכים יכרעו בפניה!".
פחד ואימה מילאו את נפשו של באוגליר, במהירות הוא שלח את ידו הימנית אל ניצב חרבו אולם לתדהמתו ואימתו הוא גילה שכמי שכפאו שד, אינו מסוגל היה לשלוף את החרב מנדנה.
לפתע נתחייכו פניו של הזקן והוא החל לצחוק והתיישב שוב במקומו. הכישוף סר באותו רגע, אולם באוגליר לא שלף את חרבו, דבר מה מוזר הלך פהוהוא רצה להבין את העניין עד תום בטרם יאלץ לשים קץ לחייו של המכשף הזה.
"אל תדאג ידידי, לא מטעם האופל נשלחתי, אם כי שני שליטי הזדון אכן כרתו ביניהם ברית אשר עתידה לסכן את הכל ולהביא חורבן אשר כמוהו לא נראה בארץ עידנים רבים. אולם לא זהו הזמן לנבואות זעם, אמור לי, מה מעשיך כאן, מחוץ לביתך?"
"נודד אנוכי בעמק", השיב באוגליר בתום לב, "מנסה להגיע להחלטה האם להתחתן או שמא לאו".
"ומדוע צריך אדון צעיר כמוך להשליך את החופש שלו לטובת נישואין?"
"הוצעה לי הכלה היפה ביותר מבין ילדי דנו, היא בצר לשושלת רבת עוצמה, נצר לאלה דנו בכבודה ובעצמה, ברית הנישואין הזו עשויה לחזק את הברית הרופפת שבין עמנו".
"זוהי הצעה נהדרת", קרא פארון בהפתעה, "אם כך מדוע אתה שוקל לא להתחתן?"
"אינני אוהב אותה", אמר באוגליר תוך כדי שהוא נאנח, "ומלבד זאת, איאלץ לעזוב את ארצי ולהתגורר בארצה שלה".
"אכן בחירה קשה, אולם הנח לי לעזור לך".
"לעזור לי? וכיצד תוכל אתה לעזור לי?"
"נביא אנוכי, ואוכל לגלות לך את עתידה של כל דרך בה תבחר, אם כי עלייך לדעת שני דברים, הראשון העתיד הוא משתנה, דבר אינו קבוע".
"והשני?"
"לא משנה מה תעשה, אתה תמיד בוחר, גם במצב כמו עכשיו, אתה חושב שבכך שאתה נמנע מבחירה דבר אינו משתנה כאשר למעשה משתנה יותר משתוכל לדמיין".
"אם כן מהו עתידי?", שאל באוגליר, מסופק אם באמת יגלה לו פארון את העתיד או שמא יטיל עליו כש נוסף, בכל מקרה עליו להבין את הזקן הזה בטרם יפגע גו, אלו הם העקרונות על פיהם חי עמו.
"אם לא תינשא ותיוותר כאן אתה תהפוך לאדון בקרב עמך, תמצא כלה אותה תואהב באמת, תקים שושלת ותהיה מאושר רוב ימיך. אולם לאחר מותך, יכה האסון בארצך והיא תיחרב לנצח".
"ואם אעזוב?"
"אם תעזוב ותיתחתן אתה עשוי לאהוב או לאהוב את אישתך, בכם תלוי הדבר יותר מאשר בגורל, אולם אושר רב לא תמצא. גיבור ונגיד תהיה בקרב עם זר, אתה תראה מלחמה, מוות וחורבן, אולם בדרך זו תוכל אולי להציל את ארצך ורבים מקרב בני דנו מכליה. לפי צו ליבך עליך לבחור, באוגליר איש האילטי, ולפי צו ליבך בלבד. כי רק הלב טומן בחובו את הבחירה הנכונה".
לפתע קול נפץ עז נשמע מאחורי באוגליר, במהירות הוא הסב את ראשו אחורה אולם לא היה שם דבר וכאשר הביט חזרה נעלם פארון באורח פלא ולא נותר אחריו זכר.
ארוך סיפורו של באוגליר ורב מעללים עד כדי כך שלא ניתן לספרו בפוסט אחד ואפילו בשניים, אולם בהמשך, אם הזמן אביא לפניכם את עיקר עלילותיו של האדיר מילדי דנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
