חיכיתי לה כל כך בציפייה גדולה

עליו.
סתם,
מיום שישי אני כבר חולה.
מצד אחד סבבה מצד שאני זין אחושרמוטה.

אבל מה, עשיתי לעצמי אחלה לגשר לחופש הקרב ובא (:

שונאת את ראש השנה

מזה מיותר לדעתי

אני שונאת תפוח ודבש וזה הדבר היחיד המרגש בחג הזה..

זאת כולה ארוחה משפחתית רגילה.

סיקור כללי-

חמישי-

מסיבת פרידה ללילך, ג'ואי אצלי.

שישי-

הכנה לעפיפוניה.

הייתי במסלול עם א. דעו לכם שהיה דווקא ממש נחמד,

דיברנו ככ הרבה. עשינו שיחת נפש חריפה.

הוא סיפר לי ככ הרבה דברים שלא הייתי מנחשת שקרו אי פעם.

חוזרת הביתה חולה בטירוף, לא הולכת לעבודה.

שבת-

לא עושה כלום כל היום, חולה.

ראשון-

לא הולכת לבצפר, חולה. אחר הצהריים מרגישה הרבה יותר טוב, עובדת.

שני-

הייתי בטוחה שאני יקום לבצפר וזה ממש תכננתי. אבל אמא העירה אותי בבוקר והיה לי חום גבוה!

עוד חודש ומשהו יש לי בית ריק.
יש לי בית ריק. 6 ימים בית ריק.

פאקינג 6 ימים בית ריק!!!!!
ווואואואואו.

אני הבנאדם הכי מאושרת בעולם כרגע, באמת.

הבית ריק הקודם שלי היה ככ טוב.
אבל לקחתי על עצמי כמה דברים השנה

1. לא מעשנים בבית!
חח שנה שעברה כמעט נשרף לי הבית.

2. שהמוזיקה לא תיהיה ככ חזקה, שנה שעברה השכנים זיינו ת'מוח.

3. הם לא באים לבית שלי.

באמת לא בקטע הרע, פשוט.. הם לא  יכולים לא לדבר איתי שמונה חודשים ואז לנצל את זה שיש לי בית ריק ולבוא.

והם מסוגלים. אז לא, הם לא באים לבית שלי. אני הולכת להודיע לה כבר מחר. או היום אם היא תחליט להתקשר סוףסוף.

אווף. אני מתה לכתוב פה ככ הרבה דברים,

אבל כל ההשראה שלי לא באה עכשיו.

היא באה בדרך כלל שאני בחדר שומעת מוזיקה, או שאני בעבודה ויוצא לי להיות המון לבד ובחוץ, אז ככה אני מנקה את הראש.

אבל האינטרנט בחדר התקלקל, ואצל אחותי אין לי השראה בכלל.

וכשאני בעבודה הולכת- איך אני יכולה לכתוב?
זה מבאס.

לפני כמה ימים הייתה הפעם הראשונה שבכיתי על אבא אחריי כל התקופה.

כל התקופה שעישנתי- ואז ממש לא היה לי איכפת ממנו, וכל התקופה שאחכ- שהייתי ככ עסוקה בלהיות רגישה למצב החברתי.

כשזה קרה התחלתי לפחד.

התחלתי לפחד שזה חוזר, ואני לא רוצה שזה יחזור.

עד שהצלחתי להפסיק את זה באמת שאני לא רוצה שזה יחזור.

ומה?
זאת הייתה הדרך היחידה להפסיק את זה?