חיכיתי לה כל כך בציפייה גדולה

אז אני והמאמי הקטן חזרנו.
אתמול סוג של רבנו, כאילו לא רבנו אני לא יודעת איך להגדיר את זה.
הוא מוכן שאני יעשן רק איתו
ולא עם אף אחד אחר.
אני מקבלת את זה ומכבדת את זה

הוא דואג לי, הוא מפחד שאני יחזור למצב הקודם.
למה הוא גם לא יכול לקבל?

למה כשאני אומרת לו כאני מפחדת שהוא מעשן בבסיס, שאני לא אוהבת את זה
שהוא יכול לעשן כל פעם שהוא יוצא אז בשביל מה גם שם
אז הוא אומר לי שאני לא צריכה לדאוג

שזה לא ככה

ושהוא "לא מקבל את זה" יעני לא מכבד את הדברים שאני אומרת

ועושה אותם

בגלל שזה לא ככה ואני טועה.

עשר פעמים הסברתי לו שזה לא קשור

דאגה זו עדיין דאגה

והוא צריך להבין שאני צודקת

לכבד את הדברים שלי ולקבל אותם

זה לא יכול להיות חד צדדי.

והוא מה?

הוא מתעצבן עליי

חוטף עליי באסות

לא עונה לי שאני מדברת אליו

מחליטים שסוגרים את זה יפה ללילה כדי לא ללכת לישון [או לא ללכת לישון] מגעיל

והוא עדיין לא עושה את זה

מתקשר אליי היום בבוקר

בקושי מדבר

אומר לי שגם אני לא איזה דברנית גדולה עכשיו

שוב פעם לא עונה לי

מתעצבן עליי

ומדבר איתי אחרי הרופא.

למה?
למה בגלל שאני דואגת לו הוא מתעצבן עליי?
למה זה צריך להיות ככה כל הזין הזה

זה נמאס כבר

יש דברים שמשגעים אותי

כאילו הוא מבקש ממני משהו אני מקבלת מכבדת

מבינה שזה מתוך דאגה

אבל הוא?

הוא זה לא משנה שאני דואגת

ושביקשתי

מה שמשנה זה שאני טועה ואני לא צריכה לדאוג

אז הוא לא יקבל ולא יכבד

זה מ-ע-צ-ב-ן אותי!

יש אלף ואחד דברים שהוא הרבה יותר מפעם

באמת הוא מדהים

כל יום אני רק מתגעגעת אליו יותר

הרגשות שלי אליו גדלים יותר

אבל יש דברים

שאני לא אבין אצלו לעולם.