חיכינו לשתי המילים הללו בציפייה, בדממה ובדריכות מלאה. למרות שידענו אותן מראש.    

פעם ראשונה שראיתי את אח שלי בוכה ככה. פעם ראשונה שהוא ביקש ממני לחבק אותו ולא להרפות.     
פעם ראשונה שחשתי כזאת צביטה בלב.  
  ..  

 (ואם כבר, גם דוד שלי קיפח הבוקר את חייו)   

*לא צריכה תגובות, לא צריכה "יהיה בסדר"* 

~~~~~~
(9.9.05) 
שתי הלוויות ביום, לא דבר חביב במיוחד, פעם שלישית גלידה? (לא, תודה) 
מיד היה אפשר להבחין בהבדל בין שתיהן, ולמרות הכל, הרי ברור ששל צ'אקי הייתה הרבה יותר כואבת, מרגשת, עמוקה, קורעת מבפנים. 
אבא שלי החביא את המפתחות של דלת החדר של אח שלי, הוא מפחד שהוא יפגע בעצמו. 
יומיים עברו, הוא שתה רק שתי כוסות מים ואכל תפוח, אבל הכל התקזז עם הדמעות. 
עדיין לא עוכל, עדיין לא הובהר, עדיין לא נקלט. הוא לא פה. 
אין בן אדם שיותר אהב את החיים ממנו, שיותר מיצה את החיים ממנו, שאב מהם כל טיפה וטיפה, ינק ומצץ כל שלוק, והכל לטובה. רק לטובה. המסנג'ר שלו ב-offline. מצפה בטיפשות שאולי הוא לפתע יתחבר, יצחק, ויגיד: "היי, מה, האמנתם? טיפשים", ויצחק, כמו שתמיד הוא צוחק, מכל הלב. לפלאפון עונה אחותו הקטנה, חנוקה וצרודה מדמעות. ברוב טיפשותי האמנתי שאולי הוא יענה, שאולי זה איתו. 
ואני, הדמעות המלוחות צורבות את הפצע בחיבור בין השפתיים. פצע שנגרם מניפוח- יתר של בלוני יום הולדת, יום הולדת שהוא תיכנן. 
צ'אקי, אותו ילדון שנסע איתנו לקיסריה לפני שבועיים, שאירגן את ההפתעה לאחי, שבגללו רציתי שהחופש יגמר כי הוא עיצבן אותי. 
צ'אק, אני רוצה שתחזור, ותצחק, ותגיד: "יהיה בסדר, די" ותניח יד על הכתף, יד חמה. 
די כבר, הבדיחה מיצתה את עצמה; זאתי על העיוור, אילם, חירש יותר מצחיקה, אפילו זאתי על הזונה מאוהיו, אפילו זאתי בספרדית, שרק אני הבנתי, שרק אני צחקתי. 
עכשיו חזרתי מהברית, הברית של הנכד של הדוד. אלוהים הביא נשמה על חשבון אחרת. 
היום יש יום הולדת לאבא, תכננו מסיבה. איזו מסיבה ואיזה נעליים, מקסימום ארוחת ערב, השגרתית של שבת, עם עוגה ונרות. 
בלי שירים, בלי בלונים, בלי מחיאות כפיים. בלי שמחה. 
מה אני בוכה? מה צריכה לומר הבחורה? היא כ"כ שבורה, שאפילו אלפי שנים לא יספיקו כדי להרכיב מחדש את כל הרסיסים. 
ואמא שלו? ואבא? ואחותו הקטנה? ואחיו הגדול? עד שהם יבנו את עצמם מחדש, אם בכלל, ייגמרו להם חייהם. 
צ'אק, בוא כבר. למה? 
התברר לי שגם המורה לפיזיקה, חנה, נהרגה. להלוויה שלה אין מצב שאני אלך, לשבור עוד שיא, לא, תודה. לקבל גלידה? הו, לא, אני שומרת על הפריזורה.