הכל התחיל מתגובה. סתם תגובה. איחלתי "בהצלחה בבלוג החדש" וכמובן כתובת כדי שתיווסף לי עוד כניסה או שתיים במקרה הטוב.שכחתי ממך, גם מהכניסה שלך. לאחר זמן מה הגבת אצלי בתגובה שתפסה את ליבי בעצמה אדירה.

תגובה עניינית, חכמה, שנונה, אמיתית, שובת לב- כזאת של בחור עם 'אותו ראש שלי' ובעל אותו סגנון.

מאותה תגובה ידעתי שלעולם לא ארפה ממך- אולי לא מבחינה פיזית, אבל מהבחינה השניה כן, ועוד איך.

ממש נטפלתי אליך, לא הרפתי לרגע עם התגובות, רק כדי לנסות להרשים בשנינות המאולצת והבדחנות שלא כ"כ היתה לטובתי, אבל עובדה שנשארת והחלטת לצעוד צעד נוסף. מכאן הדרך ברורה למראית עין אך מאחוריה מסתתר לא מעט.

עברנו לתוכנת מסרים 'קרה' שמעבירה רגשות רק ע"י מילים, דרך לא רעה דרך אגב.

משיחתנו הראשונה שגלשה לשעות המאוחרות של הלילה, שיחה קולחת וזורמת, לא עבר יום ולו אחד שבו שמך לא עבר לי בראש, לא עבר יום אחד בלעדייך במחשבותיי.

וכך, גם כשלא היית, היית.

התאהבתי בך עד הסוף. מעולם לא לא ידעתי אהבה שכזאת שנבעה משיחה, רק שיחה, לא חוויתי את אותם פרפורי הלב, ההתרגשות, הציפיה לשיחה הבאה ונדודי השינה מרוב מחשבות ופנטזיות.

מעולם לא חליתי מאהבה, ממש חולה- לא יצאתי מהמיטה שבוע ימים, בכיתי, כאבתי ואף אחד לא ידע מי האחראי לכך.

המצפון, הלב וההגיון נלחמו בינהם. אתה הרי לא היית היחיד שבליבי. התאהבתי ב'מה שנמצא בקנקן' והתמכרתי לתחושה אך גם עונתי בתוכי מכיוון שידעתי שהכל מזוייף והאהבה הזאת מלאת שקרים, לפחות מצידי. סיפרתי הבלים, סיפורים כוזבים שמעולם לא היו ונבראו, תיארתי לך נסיכה מהאגדות בעוד שמאחורי אותם מילים ודמות מושלמת ישבה בחורה שלא הגיעה אפילו לקצה הדבר שאליו הגעת אתה. בחורה שלא משתווה אליך, גם אם רוצה וגם אם לא.

הכל היה שקרים, מלבד דבר אחד, זה שאני אוהבת אותך, אהבתי ואוהב, תמיד. עמוק בליבי קיוויתי שאינך מרגיש את אותן הרגשות כלפיי אבל לצערי, נוכחתי שהנורא מכל התרחש, התאהבת.

כמו מוכת- גורל בכיתי על הדבר המזעזע הזה, על זה שהתאהבת בדמות בדויה חסרת- בסיס ואמת.

מאותו רגע הכל השתנה בהדרגה, לפי הרגשתי התחלת "לעלות" עליי ולגלות פרטים שלא היית אמור לגלות, פחדתי, נרתעתי וכמוגת- לב השתפנתי וברחתי. את מספר הפעמים בהן הייתי על סף התפרקות וכבר חשבתי שהנה, עוד שניה אני אתגלה ותדע הכל, אי אפשר לספור על אצבעות הידיים והרגליים יחדיו. אינספור פעמים הכנתי את עצמי ואותך לדבר ולאחר הפתיחה הדרמטית הפסקתי, התנתקתי ולא חזרתי. אני מצטערת. כמו שאין מילים לתאר את אהבתי אלייך

כך גם אין מילים לתאר את מידת הצער העצומה והחמלה שאני חשה כלפייך.

אין לי איך לומר זאת וכל ההזדמנויות להיות כנה ואמיתית אפילו לשניה אחת אזלו וחמקו. לכן אני מבקשת סליחה בכתב,

לסיים את זה רק עם מילים כתובות, כמו שהתחלנו. בתקווה שיום אחד תבין לבד ותנסה לסלוח.

ואולי, זאת כבר תוספת לא נחוצה במיוחד אך תמיד תהיה בעלת אמונה (כמו שגרמת לי לומר) להתממשות,

אולי פעם יתחברו גורלינו ונתחיל דף חדש וטהור לגמרי ללא זכרונות ישנים

ואז אני, שוב, אחיה במעין סוד שאשתדל לקבור עמוק- עמוק בעבר ולא לעורר אותו יותר, לעולם.

                זאת שתמיד תשמור מקום עבורך בליבה.