היא רבה עם בעלה והולכת לאמה כדי לשאול את חמותה עליה השלום אם הכל יהיה בסדר. לא נהוג לעשות דבר כזה, בטח לא אחרי שהיא לא ביקרה אותה הרבה פעמים בימיה האחרונים והביעה דאגה מדומה. אז מה?

לוקחים את הלוח וכוס מתאימה, דף נייר ועט, צלוחית עם פיסטוקים וגרעיני אבטיח קלויים, סודה "לא מהמקרר".

וכשמגיע הרגע בו מתחילות הדמעות לזלוג תמיד מצטרף גם קפה (עם אחד סוכרזית, בדר"כ).

נורא קר, הריתוק לא מאפשר לקום ולהגיף את התריסי ולסגור את החלון.

ואני יושבת, מצטנפת בפינתו של כיסא פלסטיק מכתר ומתעקשת שזה לא אמיתי.

המוח שלי מתעקש, יותר מכל.

מחכה לקריצה של סבתא שתאמר שהכל זה לא אמיתי ושתנודות הכוס מושפעות מהפעלת שרירי ידה.

הקריצה לא ממהרת לבוא.