אין לי שעון על פרק היד (בתיקון)

וגם לא פלאפון (לו דרוש הרבה יותר מסתם תיקון; אחרי החג),

ולא שעון קיר (כי אני שונאת את התיק- תק שמפר את דממת הלילה הרוגעת).

אין לי תחושת זמן, א- לה האדם הקדמון.

משאית זבל הרעישה, שיערתי שכבר חמש לפנות בוקר

והתעוררתי.

מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי כי חושך מצריים שורר.

הם לא עובדים בחג, אבל הפחים צריכים להיות ריקים.

השערתי הראשונית היא שהשעה הייתה אז אחת- שתיים.

אין לי תחושת זמן, א- לה אדם שהתעורר מתרדמת,

או משינה שנפרסה לאורך כל היממה.

שינתי שלי נפרסה רק לאורך שישית ממנה.

*

ובעניין אחר לחלוטין, חג היום.

חג האביב; חג החירות; חג המצות; חג יציאת מצריים; חג הדודות- המנשקות.

חג הפסח.

ובמעמד זה, אאחל לכולם (ואפילו לעצמי): שזהו יהיה החג הכי נהדר בעולם!

(ומשום מה, יש לי הרגשה כזו).

שימו אתם-יודעים-מה על המשפחה הסוררת (או משהו כזה),

על הדיאטנית שתרצה להרוג אתכם כשיוודע לה כמה קניידלכים בלסתם,

על הבוס שאולי- במקרה ירצה שתבואו לעבוד יום למחרת (וזה ייתכן, לא? או שלא עובדים?).

על כל הע-ו-ל-ם. ואישתו.

ותלבשו לבן.

[לא כי זה קיץ, כמאמר השיר: "הקיץ הזה תלבשי...",

 ולא כי זה אביב, כמאמר השיר: "אביב הגיע-"

 אלא כי זה חגיגי ומקסים ומשרה אווירה נינוחה וחד- פעמית,

 אווירת חג.

 ככה גם תהיה לאמא, במקרה והיא המכבסת, פי שתיים עבודה בהורדת כתמי יין עיקשים מהצווארון והמלמלה.]

אז בקיצור: חג שמייח!

(חיבוקי ענקי)