לא מתעסק ברגשות יותר מדי

לא משנה לו מה עובר לי בחיי

אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד

וזה החורף הראשון שלי

לבד.

...

הוא היה יכול להיות מושלם עבורי. הוא יפיוף ולא הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי מציגה אותו לפני כל העולם ואישתו, ולומר כל הזמן שהוא שלי. להתמזמז איתו באירועים ענקיים, כמו זה שהיה אתמול למרות שזה לא מכבד ולא מכובד. יש לו פוזה אינטלקטואלית; את המשקפיים עם המסגרת שנעלמת בפניו החמות הוא שם רק בנהיגה והוא קורא בדיוק עכשיו את פוליטיקה של אדם תירלוול. יש לו כתפיים רחבות וכשהוא מחבק אותי, אני נעלמת בתוכו, הזרועות שלו עוטפות אותי וזאת ההרגשה הכי נעימה בעולם. ואני חולה לו על התחת. יש לו שפתיים שדורשות נשיקה, אבל מעולם לא טעמתי מהן. לצערי או לא, זוהי דרכו של עולמי. יש לו שם עם משמעות, קליל. אני קוראת בשמו רק למען שהצלילים הענוגים יתנגנו על לשוני. יש לו אופנוע חייתי ואתמול הוא הרכיב אותי עליו והרגשתי מלכת עולם ככה; לחבק ת'חתיך הזה ולשבת על חתיך אחר. הוא מכין פסטה אל דנטה עם שמנת בצורה מושלמת- כמעט. הוא מבין ביינות. קורא את הספרים הנכונים והטובים, כנ"ל גם לגבי סרטים. הוא יודע שלוש שפות ואחת מהן לכתוב והוא כתב לי לא פעם מכתב בשפה המדוברת בברזיל. ולמרות שאני לא מבינה כלום, חוץ מאת השם שלי שפותח אותו, אני גומעת את המילים הכתובות בשקיקה ובחיוך רחב. הוא מבוגר ממני בשש שנים וזה מאה נקודות לפחות לטובתו. הוא בוגר ורציני, הוא ילדותי ושובב. הוא לומד פסיכולוגיה ואני אוהבת לבהות בו כשהוא לומד ובאותה העת מאזין לשירים איכותיים שבוקעים מהרמקולים של המחשב. הוא לא מעשן ומת על כדורגל ועליי. ככה לפחות בא לי להאמין.

ואני לא אוהבת אותו, אבל קרובה לזה. אפילו לא מאוהבת, רק כמעט. למרות שני השקעים בגב התחתון שעושים לי את זה בטירוף והשיער המאמם והשפתיים והקול הרך והנעים שלו.

אני לא אוהבת ולא מאוהבת, אבל הייתי מאוד שמחה כן להיות.