בתקופה הזו, לפני שנה בערך, הייתי קמה עם כאב בטן וגוש מועקה נוראי שחסם לי את הנשמה וסלע בגרון, מטאפורית כמובן. מדי יום אותו עינוי. פסיכולוגי, יהיו כאלה שיוסיפו, אך עבורי זה היה מוחשי מדי וכואב מדי כדי להיות משהו שבראש שלי בלבד.

הלכתי לישון עם הסלע, אכלתי איתו ארוחת בוקר, צהריים וערב ואת הסנביצ'ים בין לבין, אמרתי איתו דבריי אהבה שיריים- שאיני מאמינה בהם ואמנם אני לא זוכרת אך אני סבורה שגם אז לא עמדתי מאחוריי אותן מילים- לדובון שלי כפרהעליו, עשיתי איתו שלושים וחמש בריכות בקאנטרי והתקלחתי איתו במשך חודש לפחות, והוא לא נשטף.

כמה שרציתי, השתוקקתי להשתחרר מהכלא הנפשי שכלאתי את עצמי בו. לא מצאתי את המפתח כדי לפתוח את המנעול ולא מצאתי את הדרך החוצה. לא מצאתי כלום.

לא ראיתי אור ולא דרכי מוצא, לא יכולתי לדמיין את עצמי בלי אותו סלע שתקוע לי עמוק עמוק בגרון וכביכול מכלה לי את החיים ואת הרגשות ואת הדמעות ואת החיוכים ואת האהבה ואת המילים היפות והקשות כאחד.

לא הייתי אני במשך חודש, חודשיים ואפילו יותר.

במשך חודש, חודשיים ואפילו יותר לא הייתי שום דבר בעצם.

אח"כ התחלתי במסע השכיחה. אולי "שכיחה" זו לא המילה המדוייקת; ערפיליות, שיכרון חושי יתאימו יותר.

מצאתי מפתח, מצאתי דלת, מצאתי מנעול. ראיתי הבזק של אור.

אכלתי כמו נורמלית והשתמשתי במילים שטופות בחיוביות, אהבתי את זה. התגעגעתי לזה או שמא מעולם לא הייתי כזאת, אפילו לא לפני.

חזרתי לצעוד בתלם, לעיתים עוצרת ליד בור שנפער בפתאומיות, אך מדלגת עליו אחרי מחשבה או שתיים ואחרי ביטולתן של לעצור איפה שאני ולא להמשיך.

לעיתים עודני מתעוררת בבוקר עם תחושה של נפש כלואה, אך עוד לפני שיתחילו לעלות מחשבות לא ידידותיות, אני שותה המון מים, שזה יעבור, בשביל לשכוח ולעבור לענייני היומיום.

בדיעבד, אני יודעת שאת הסלע המטאפורית הזו מכנים "אהבה נכזבת". לחיזוק מעמדי (ולהכבדת המועקה), קפץ צ'אקי אל מותו והוציא את האמת לאור, כן,

אפשר למות מאהבה.