שנה חדשה. ועוד אחת, ועוד אחת.

וכך חולפות להן השנים, הסתווים והאביבים וכך קופץ לו הקאונטר הגילאי.

לא נספיק לומר שנהטובהומתוקה (קיטש עד מוות) וכבר נצטרך לומר את זה מחדש.

בעוד ימים ספורים אני משתחררת ממסגרת ה"תכיני-קפה-עם-שתיים-סוכר" ומסיימת את חלק זה של חיי, היה לא רע למען האמת, פחות מפחיד ממה שציפיתי והתרגלתי די מהר (אפילו להשכמות ב6 בבוקר!!!). זה הפך אותי לפי אלף יותר פטריוטית, לפי אלף יותר עייפה ולפי אלף יותר... יותר מהכל. השתנתי, אבל לא בהרבה. ופה נגמרות הקלישאות הנישנות.

אח"כ אני נוסעת לאיפשהו, חשבתי על ארגנטינה, אבל מצד שני בא לי משהו יותר שאנטי באנטי, עם המון כחול בעיניים ועצי קוקוס. אני חייבת לנשום, להתאפס ולחזור לילדה הבכיינית והמעצבנת שהייתי קודם.

הפרו שלי היה אמור להיגמר ב14/9, אה הא, התשיעי. מישהו מפנק אותי (איזה פינוק, חברים, לעשירון העליון). הייתי מצלמת, אבל אין לי כוח וגם לא בא לעשות לעצמי עין הרע וכך ייגמר לו התענוג.

יש לנו בגג ריח של חיה מתה, זה משגע ודוחה. כשאני עולה למעלה אני מקיאה את כל מה שאכלתי (ראו לאן התדרדרתי).

ג'קו (!) הוא מלך, משתמט מלך. זין על כל החארות שהקטינו ראש וניצלו את היותו בור תקשורתי וניצלו את העם הרגיש לאחר המלחמה וזרעו מלח גס על פצעים פתוחים. לאב יו, ג'קו, עשה לי ילדים.

מחר אני הולכת לפגוש שוב ת'בנדוד. לאחר ששמתי לב שרמת האכפתיות שלי כלפיו ירדה ל3 (מ100!) אני מתביישת עוד יותר(ע"ע: תקרית היין בפסח), כי עכשיו אין לי תירוץ לדברי השטויות שהולכים להיפלט מפי. בעעע, אני שונאת כל המפגשים המשפחתיים הללו, אמנם אין לנו דודות משופמות שמנשקות ומשאירות סימן, אבל יש לנו גפילטע ויש לנו את ה-בנדוד, זה פי אלף יותר גרוע. לא בא לי. אני גם צריכה לקנות חולצה יפה ואין לי כסף.

שתהיה לכולנו שנה מתוקה מדבש, עשירה מביל גייטס, כיפיית משבת רצופת שמש ושינה, מוצלחת ממדונה ויפה מג'קו. שנה מקסימה וקסומה, אהובה ואוהבת (השנה אוהבת אותי!).

שלכם,

חוששת אך מאושרת (תחי המקוריות)

נונה.