חלק מהתמורה עליה דיברתי כה רבות שעברתי השנה

מעין מהפך שכזה

מהפך ותמורה

פתאום אני שמה לב שלבקש סליחה זה פתטי

זה עלוב

אמנם זה מצריך לא מעט אומץ, לא משנה אם זה אמיתי או פיקציה

זה לא הופך את זה לפחות עלוב.

שנה שעברה, באמת ובתמים, האמנתי שהסליחות וההשלמות העצמיות ישנו את העולם

או לפחות יהפכו אותו למשהו יותר טוב

שפתאום אני יכולה להיות איתו בקשר,

הרי ביקשתי סליחה.

והיא ביקשה ממני סליחה, אז וואלה, אנחנו שוב פעם חברות.

וכל הסליחות, האלו והאחרות, היו עוד פחות אמינות מרן "אני ונינט נשארנו ידידים" דנקר.

עודן כאלה, לא אמינות. דוחות, בעיקר אם הן משולבות באחת מן המילים הבאות (או כולן ביחד, מה הפלא):

סורי על הכל, אני ממש מצטערת אם פגעתי בך.

פה הייתה אמורה לבוא איזו מילה יפה שכזו, מתחילה ב-ס', נגמרת ב-ה', 5 אותיות,

אבל רענן שקד (7 לילות, 29.9) אמר להפסיק לבקש סליחה. בפני הקונצנזוס הישראלי ובכלל. הוא צודק. סליחה זה שואה. 

סו, רעננו'ש, איתך עד סוף העולם ובחזרה.

רענן אמר להרים ידיים.

(תרימו ידיים, זונות! ותגיבו זונות, אם כבר)

*

ובמעבר חד למשהו אחר לחלוטין, חתימה קלה וטובה ושיהיה לכולנו רק, אבל רק, אבל רק טוב וטוב וטוב.

צום קל לצמים, בתיאבון ללא צמים.

ושבת שלום לכולם!

*

עדכון: שלחתי יותר משלושים אסאמאסים, סטייל סליחה-אם-פגעתי. איכס לי, איכס.