הוא שוכב בצד שלו, ואני בשלי. אף אחד לא עובר את הקו. מעולם לא דיברנו על זה, אבל הגענו להסכמה בשתיקה לפני זמן מה.

פיו פעור כשל תינוק, קצוות שיער גולשת לו על הפנים ומסתירה לי את עין שמאל. הוא צריך להסתפר, לא מתאים לו ארוך.

ככה אני שוכבת ומביטה, סופרת נשימות ומנסה להתאים את שלי לשלו. אחרי כמה נסיונות כושלים, אני מוותרת. חסר לי אוויר.

אני שולחת אליו יד, לעבר הפנים. לספוג חום. ואז מעיזה ונוגעת ומשרטטת קווים דמיוניים לאורך המצח, העיניים ויורדת לאף והחיבור בינו לבין השפתיים ואח"כ לסנטר. השמיכה שמכסה את כל שאר גופו חוסמת את שאר הדרכים. אז אני נשארת על הפנים ורק מלטפת.

ואת השיער. המון ליטופים. ליבי נמס למראהו ואני רוצה שיחבק אותי חזק ולהישרף מחומו. להימעך בין ידיו ולהרגיש הכי קטנה בעולם. הוא מקווץ את המצח והדרכים ששירטטתי מקבלות חיים. עוד לפני שאני חושבת שאולי הגזמתי מעט עם הליטופים, הוא פוקח את עיניו עד כדי חריץ ונהיה לי לא טוב. רציתי לשמר את הרגע שלי איתו. להבדיל משלי ושלו, למשל.

אני חושבת שפיו מתעקם לחיוך זעיר, אבל אולי זאת רק אני. הוא שולח יד לעבר הבטן שמתכווצת למגע. ומלטף. לו, בניגוד אליו, כל הדרכים חשופות. ובמקום לרדת, הוא עולה. עושה לי נעים מתחת לחולצה, בחיבור שבין הגוף לשדיים. הוא נוגע ומוחץ ומשקיע.

הבטן שלי מתכווצת בפעם המאה הערב. אני יודעת, כמוהו, שדבר לא יקרה הערב הזה, לא הערב ולא בשאר הערבים. מעולם לא דיברנו על זה, אבל השתיקה אומרת הכל. כמו מוסכמה חברתית.

*

ליטופים.

*