כשהייתי בת חמש עשרה ויום לקחתי שיעור שחייה, כדי ללמוד חתירה. חלק מהטכניקה של המורה הייתה לשבת על סף הבריכה ועם ידיים בצורת חץ להיכנס למים ולהתחיל לשחות. זה היה הסיפתח. 

בתום השעה הוא אמר לי שאם אנחנו כבר עוסקים ב"קפיצות", הוא יכול ללמד אותי קפיצת ראש, מה שגם לא ידעתי (וגם היום אני לא, טראומה וזה).

זה היה מפחיד, ליפול למים עם הראש, הרגשתי חוסר שליטה מוחלט. הוא שם לי יד על הבטן ויד על הגב והראה לי את הזווית בה אני אמורה להתכופף. הוא החזיק לי את הרגליים וסימן לי לכופף אותן גם. הוא הדגים לי איך אני צריכה לעשות עם הידיים ואמר לי לקפוץ. קפצתי, אבל כל הצורה התחרבשה לה איפשהו בין הניתור לכניסה למים.

הוא אמר לי שזה לא נורא, ככה לומדים.

ואז סימן לי להתקרב שוב לסף הבריכה והפעם נגע לי בבטן בצורה כזאת שהעבירה בי צמרמורת. זה די מביך, אבל זה גם העביר לי גלים חמים שם, למטה.

אני חושבת שהוא משך אותי למים כי הוא חשב שככה הוא יעזור לי לקפוץ, אני בכלל הייתי בעולם אחר שגיליתי באותו הרגע. בכל אופן, שנינו לא היינו באותו קו מחשבה (אבל לכו תדעו).

בכל אופן, לא יודעת איך, אבל הגעתי לקרקעית העמוקה עם הראש וקיבלתי כזאת בומבה, שאחריה אני לא זוכרת דבר ממה שקרה לי.

התמונה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שלו, מחייך. ואז רכבת ואז אור מסנוור (כנראה זה דפוס קבוע אצלי במצבים של חוסר הכרה; רכבות, אור וחיוכים).

התעוררתי בחדר של המציל, על מיטה מאולתרת משני כיסאות, שהפה של הבנזונה דבוק לפי.

*

זה באמת (כן, אפילו אני לא מאמינה לזה) רק לעצמי. כי לדעתי זה לא סיפור מעניין. נזכרתי בו פתאום ו