זה שהחודש האחרון לשנה התחיל מבעית אותי עד כדי רצון לישון חצי שנה בערך. עוד חודש הסילבסטר וזה ואין לי בחור ושנה שעברה נשארתי במיטה עם במבה וטלוויזיה ואשלייה של אושר, השנה אני לא נותנת לזה לקרות. ואני מרגישה במרוץ תמידי אחרי הליעד שלי. אף אחד לא משתווה לו, ותמיד אני עושה את ההשוואות האלו ואחר כך חוטפת בראש. ליעד תמיד לוקח ביג טיים ואני תמיד מרימה ידיים, לא לפני הנפנוף בכל המרץ בדגל הלבן.

יוצא לי לחלום עליו חלומות מתוקים כמו בהתחלה ואני מתעוררת עם דמעות בעיניים. לקפה של הבוקר יש את הטעם של השפתיים שלו ולמקלחת של הערב יש את הריח שלו. הסופשבוע נושא את דמותו ואפילו המיטה שמלאה בעיתונים היא מיטה זוגית, מיטה שלי ושלו מתחבקים ועושים את השינה של יום שישי בצהריים. זה הכל לא קשור ואני לא מאמינה שאני חלק מזה, חלק מאותם האנשים שמרגישים ובעצם לא מרגישים.

לקפה אמור להיות טעם של קפה, למקלחת אמור להיות ריח של הרבל אסנס.

חודש שעבר כתבתי פעמיים ואני חושבת שכשאני נמצאת בסטטוס של פרודה, אין לי מה לכתוב. לא קורה לי כלום בחיים. ממדי א' עוברת למדי א' עוברת למדי א'. ישנה וקמה. מדי א'. ישנה וקמה. בין לבין יש את המחשבות עליו וכל טלפון שמקפיץ אותך ואת במקלחת ואת רצה כולך רטובה ובדרך הזרת שלך נהרגת מהמשקוף ובסוף מתברר שזאת איזו רוסיה שמחפשת רוסיה אחרת והבהיות הסתמיות בקיר והמחשבות של מה היה קורה אילו ואם. אבל שום דבר מעניין באמת.

בא לי איזה תמיר אחד לקחת לדרך, שיחבוש אותי כמו מומיה ויעזור לי לעשות את הכל מחדש. אבל עם בא לי לא קונים במכלת, ולא בשום מקום אחר. בא לי להגיע לירח עד גיל עשרים ואחת, סו וואט?