בשלושים ואחת לחודש אצא עם רן דנקר. אמנם נשיקת חצות תהיה חד- צדדית, אבל תמיד אחוש את ידו אוחזת בידי. רני אביב, שאני לאישה. אשת מופת כדת משה וישראל. אכין לך ארוחות חמות כשתחזור מצילומים, אצפה בעונה המי-יודע-כמה של השיר שלנו וכשאראה אותך נושק לשפתיה של שחקנית בשקל תשעים אבלע את הקנאה כאילו הייתה טיפת רוק, אבל אתה תאהב את זה. בבקרי שבת אביא לך את העיתונים למיטה עם קפה מהביל וחת'כת עוגה מצהריי שישי. אחר כך נתור את הארץ בימים שטופי שמש או נשלב רגל ברגל, יד ביד בימים אפורים, או סתם בימים של ביחד. אני אבוא איתך להשקות ולקוקטיילים, אחייך ואנצנץ, אהווה דוגמה לנשות מפורסמים. בחורות יקנאו בי וארגיש על גג העולם. כי רן דנקר הוא בעלי ויסבלו הקנאיות.

כיוצאת מגמת אומנות וצילום, החורף ובעיקר ימי החורף הטיפוסיים מהווים עבורי ימי עונג. ימים גשומים במיוחד, כמו שהיו השבוע מציתים את ההשראה והדמיון. לפתע כל שלולית הופכת בהוויתה לתמונת קנבס שתלויה בסלון מעל הטלוויזיה. בניין שמשתקף בשלולית, עץ שמשתקף בשלולית, כלב שמשתקף בשלולית, שלולית עכורה, שלולית צלולה, עלים רעננים צפים על שלולית, עלים יבשים צפים על שלולית. שלולית ושלו ולית. שלוליות קטנות ושלוליות גדולות, שלוליות שקופות ושלוליות שחורות ו- נו, נראה לי שהנושא מיצה את עצמו. לא שאני עושה עם זה משהו, כי המצלמה נשארת בבית נטולת סוללות. אבל המוח שלי הוא כמו אלבום תמונות שעל כריכתו מודבקת מדבקה שנושאת את הכתוב: שלוליות.

ליאור דיין הוא מושא אהבתי, לאחר רני כמובן. הוא מסטול ומעופף ומצחיק בדיוק כמו שאני אוהבת. אבא שלו הוא אסי, אחת הסיבות העיקריות. אולי בסופו של דבר לא אהיה אישה למ-ו-פ-ת, מדי פעם, אתם יודעים, מהצד...

הייתי מוכנה להקריב את ריאותיי בשבילו רק בשביל לעשן איתו את הסיגריה שאחרי, כפרהעליו.

ובינתיים, באמת שאני לבד. תלונות? קיטורים? וואלה, האמת? לא יודעת. זאת פשוט עובדה. יהיו כאלה שייקחו אותה לצד המצער וכאלה שעד עכשיו הברוך שפטרנו שלהם מהדהד באוויר.