אתה יודע, רק לאחרונה התחלתי לנשום באמת. עד עכשיו, בכל נשימה, הרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי על החזה במלוא כוחו ולא נותן לאוויר להיכנס. ולא נותן לו לצאת. עברו חודשיים והתחלתי לנשום.

אתה יודע, אני גם שומעת שירים עצובים כאלה. בהתחלה זה באמת כואב, בחזה, מזכיר את התחושה של האיש שלוחץ. אחרי הפזמון הראשון עוברת התחושה הרעה ועולה לי טעם מגעיל בפה. טעם מר של עשבים. אותו טעם שהרגשתי בדרך חזרה ממך אז, בפעם ההיא שסיכמנו על לחתוך, שהקשר ביננו אמנם לא מזיק, אבל הוא בטוח לא מועיל. זה משהו אסוציאטיבי ואני לגמרי בספק אם הוא יעבור פעם.

אתה גם לא מאושר. אני יודעת את זה, או לפחות ככה רוצה להאמין. שקשה לך להירדם ובבוקר אתה מושיט יד לעבר הצד השני של המיטה, לחפש את זאתי שישנה לידך. אין שם אף אחת, או לפחות ככה אני רוצה להאמין. ראיתי אותך עם פוסטמה ששמה לק אדום ולובשת נעלי בובה בשיא הקור ודווקא שמחתי שאתה מנסה דברים זולים שכאלה, חיקויים עלובים. כמו משהו מייד אין צ'יינה. ומצד שני? אכלתי את עצמי מבפנים, בערתי, נשרפתי. אתה מחליף אותי בדבר זול, פרחולה עם נעלי בובה בשיא הקור.

אנחנו מתגעגעים לבד ורק רוצים ביחד. זה סוג של התמכרות, אם להיות כנה. שלוש שנים של ביחד שהורגות, ו"מכשלות" זה סתם תירוץ כשלא נעים. ולמרות הכל, זה לא הסוף. "המוות" זה גם סוג של.

אני רוצה אותך נטול גינונים, נטול אגו, נטול דעות קדומות, נטול קפאין. מפוצץ באמפתיה וסבלנות. אתה לא רוצה אותי. אבל זה סתם תירוץ כשלא נעים, אני יודעת את זה מבלי שאפילו תאמר מילה. כי אני מכירה אותך יותר טוב מכל אחד אחר בעולם הזה, אפילו יותר מפרחולה בובתית שאפילו תחת "זיון חד פעמי" היא לא מתקטלגת. בחדרי חדרים אני יודעת שאפילו אתה, אפילו, בוכה. האהבה כואבת, מה לעשות. אפילו לאנשים החזקים ביותר.