יש בחור אחד, קוראים לו תום. בכיתה י"ב החלפנו מבטים, חיוכים, 'היי' חלוש וביישני. הוא נתן לי להעתיק ממנו את העבודה בספרות, הוא הזמין אותי לנשף סיום, הוא המתיק לי את היום. ופחדתי מזה, פחדתי מהכל. פחדתי מאפלטוניות, מבנים שמתעניינים בצורה כזאת, שמחייכים ולא נוגעים. אחרי ה'לא' האחרון שלי הוא הפסיק גם עם החיוכים והתחיל להתעלם ממני במסדרון. תכלס, הייתה לו סיבה הגיונית לכל הדעות, השרמוטה הפוריטנית הזאת רק לא היא יודעת לומר. ואז הבנתי כמה החיוכים שלו באמת חסרים לי. ההתעלמות שלו והמבטים שאפילו לא מסתכלים עליי צרבו לי בלב ועשו ממנו קווץ' בכל התעלמות שהצטברה.

         הוא נוסע איתי בקו ארבעים ושמונה, כל בוקר כבר שלושה חודשים. אני צריכה להתמודד עם זה כל בוקר מחדש, דברים שהתעוררו מלפני שנתיים מכאיבים לי בפנים. בהתחלה אמרנו שלום וחיוך ולאן אתה נוסע, ואת?; ועכשיו זאת סתם התעלמות שמעוררת בי דה-ז'ה-וו מכאיב.

........

שלחתי אסאמאס לתמיר, מה הוא עושה מחר, והוא ענה לי שיש לו עם מי להיות אם זאת השאלה. כן, זאת השאלה, אידיוט. תענה: יוצא איתך. תהיה מתוק.

שלחתי אסאמאס אדיש לליעד, מה הוא עושה מחר, והוא לא ענה לי. אני עדיין מחכה. נגמרו הציפורניים ועברתי לבשר שמסביב. כי לא שמעתי מהחתיך הזה כבר חודש בערך וזה קשה.

קיבלתי הודעה קולית מאייל, הרבה זמן לא שמעתי ממך ורציתי לדעת מה איתך. מה את עושה בוולנטיינ'ס דיי, תשאל. את שוב לבד? כן, אם זאת השאלה.

וכמו שאמרו חובבינו: מזל שאלוהים ברא את יד ימין.