חלק מהתמורה עליה דיברתי כה רבות שעברתי השנה

מעין מהפך שכזה

מהפך ותמורה

פתאום אני שמה לב שלבקש סליחה זה פתטי

זה עלוב

אמנם זה מצריך לא מעט אומץ, לא משנה אם זה אמיתי או פיקציה

זה לא הופך את זה לפחות עלוב.

שנה שעברה, באמת ובתמים, האמנתי שהסליחות וההשלמות העצמיות ישנו את העולם

או לפחות יהפכו אותו למשהו יותר טוב

שפתאום אני יכולה להיות איתו בקשר,

הרי ביקשתי סליחה.

והיא ביקשה ממני סליחה, אז וואלה, אנחנו שוב פעם חברות.

וכל הסליחות, האלו והאחרות, היו עוד פחות אמינות מרן "אני ונינט נשארנו ידידים" דנקר.

עודן כאלה, לא אמינות. דוחות, בעיקר אם הן משולבות באחת מן המילים הבאות (או כולן ביחד, מה הפלא):

סורי על הכל, אני ממש מצטערת אם פגעתי בך.

פה הייתה אמורה לבוא איזו מילה יפה שכזו, מתחילה ב-ס', נגמרת ב-ה', 5 אותיות,

אבל רענן שקד (7 לילות, 29.9) אמר להפסיק לבקש סליחה. בפני הקונצנזוס הישראלי ובכלל. הוא צודק. סליחה זה שואה. 

סו, רעננו'ש, איתך עד סוף העולם ובחזרה.

רענן אמר להרים ידיים.

(תרימו ידיים, זונות! ותגיבו זונות, אם כבר)

*

ובמעבר חד למשהו אחר לחלוטין, חתימה קלה וטובה ושיהיה לכולנו רק, אבל רק, אבל רק טוב וטוב וטוב.

צום קל לצמים, בתיאבון ללא צמים.

ושבת שלום לכולם!

*

עדכון: שלחתי יותר משלושים אסאמאסים, סטייל סליחה-אם-פגעתי. איכס לי, איכס.

שנה חדשה. ועוד אחת, ועוד אחת.

וכך חולפות להן השנים, הסתווים והאביבים וכך קופץ לו הקאונטר הגילאי.

לא נספיק לומר שנהטובהומתוקה (קיטש עד מוות) וכבר נצטרך לומר את זה מחדש.

בעוד ימים ספורים אני משתחררת ממסגרת ה"תכיני-קפה-עם-שתיים-סוכר" ומסיימת את חלק זה של חיי, היה לא רע למען האמת, פחות מפחיד ממה שציפיתי והתרגלתי די מהר (אפילו להשכמות ב6 בבוקר!!!). זה הפך אותי לפי אלף יותר פטריוטית, לפי אלף יותר עייפה ולפי אלף יותר... יותר מהכל. השתנתי, אבל לא בהרבה. ופה נגמרות הקלישאות הנישנות.

אח"כ אני נוסעת לאיפשהו, חשבתי על ארגנטינה, אבל מצד שני בא לי משהו יותר שאנטי באנטי, עם המון כחול בעיניים ועצי קוקוס. אני חייבת לנשום, להתאפס ולחזור לילדה הבכיינית והמעצבנת שהייתי קודם.

הפרו שלי היה אמור להיגמר ב14/9, אה הא, התשיעי. מישהו מפנק אותי (איזה פינוק, חברים, לעשירון העליון). הייתי מצלמת, אבל אין לי כוח וגם לא בא לעשות לעצמי עין הרע וכך ייגמר לו התענוג.

יש לנו בגג ריח של חיה מתה, זה משגע ודוחה. כשאני עולה למעלה אני מקיאה את כל מה שאכלתי (ראו לאן התדרדרתי).

ג'קו (!) הוא מלך, משתמט מלך. זין על כל החארות שהקטינו ראש וניצלו את היותו בור תקשורתי וניצלו את העם הרגיש לאחר המלחמה וזרעו מלח גס על פצעים פתוחים. לאב יו, ג'קו, עשה לי ילדים.

מחר אני הולכת לפגוש שוב ת'בנדוד. לאחר ששמתי לב שרמת האכפתיות שלי כלפיו ירדה ל3 (מ100!) אני מתביישת עוד יותר(ע"ע: תקרית היין בפסח), כי עכשיו אין לי תירוץ לדברי השטויות שהולכים להיפלט מפי. בעעע, אני שונאת כל המפגשים המשפחתיים הללו, אמנם אין לנו דודות משופמות שמנשקות ומשאירות סימן, אבל יש לנו גפילטע ויש לנו את ה-בנדוד, זה פי אלף יותר גרוע. לא בא לי. אני גם צריכה לקנות חולצה יפה ואין לי כסף.

שתהיה לכולנו שנה מתוקה מדבש, עשירה מביל גייטס, כיפיית משבת רצופת שמש ושינה, מוצלחת ממדונה ויפה מג'קו. שנה מקסימה וקסומה, אהובה ואוהבת (השנה אוהבת אותי!).

שלכם,

חוששת אך מאושרת (תחי המקוריות)

נונה.

החג הזה יהיה לי טוב.

אז נשבעתי.

(טוב, ניחא, עוד 3 שעות שאנטי- באנטי; ניצנים, היר איי קאם!)