יש בחור אחד, קוראים לו תום. בכיתה י"ב החלפנו מבטים, חיוכים, 'היי' חלוש וביישני. הוא נתן לי להעתיק ממנו את העבודה בספרות, הוא הזמין אותי לנשף סיום, הוא המתיק לי את היום. ופחדתי מזה, פחדתי מהכל. פחדתי מאפלטוניות, מבנים שמתעניינים בצורה כזאת, שמחייכים ולא נוגעים. אחרי ה'לא' האחרון שלי הוא הפסיק גם עם החיוכים והתחיל להתעלם ממני במסדרון. תכלס, הייתה לו סיבה הגיונית לכל הדעות, השרמוטה הפוריטנית הזאת רק לא היא יודעת לומר. ואז הבנתי כמה החיוכים שלו באמת חסרים לי. ההתעלמות שלו והמבטים שאפילו לא מסתכלים עליי צרבו לי בלב ועשו ממנו קווץ' בכל התעלמות שהצטברה.

         הוא נוסע איתי בקו ארבעים ושמונה, כל בוקר כבר שלושה חודשים. אני צריכה להתמודד עם זה כל בוקר מחדש, דברים שהתעוררו מלפני שנתיים מכאיבים לי בפנים. בהתחלה אמרנו שלום וחיוך ולאן אתה נוסע, ואת?; ועכשיו זאת סתם התעלמות שמעוררת בי דה-ז'ה-וו מכאיב.

........

שלחתי אסאמאס לתמיר, מה הוא עושה מחר, והוא ענה לי שיש לו עם מי להיות אם זאת השאלה. כן, זאת השאלה, אידיוט. תענה: יוצא איתך. תהיה מתוק.

שלחתי אסאמאס אדיש לליעד, מה הוא עושה מחר, והוא לא ענה לי. אני עדיין מחכה. נגמרו הציפורניים ועברתי לבשר שמסביב. כי לא שמעתי מהחתיך הזה כבר חודש בערך וזה קשה.

קיבלתי הודעה קולית מאייל, הרבה זמן לא שמעתי ממך ורציתי לדעת מה איתך. מה את עושה בוולנטיינ'ס דיי, תשאל. את שוב לבד? כן, אם זאת השאלה.

וכמו שאמרו חובבינו: מזל שאלוהים ברא את יד ימין.

בשלושים ואחת לחודש אצא עם רן דנקר. אמנם נשיקת חצות תהיה חד- צדדית, אבל תמיד אחוש את ידו אוחזת בידי. רני אביב, שאני לאישה. אשת מופת כדת משה וישראל. אכין לך ארוחות חמות כשתחזור מצילומים, אצפה בעונה המי-יודע-כמה של השיר שלנו וכשאראה אותך נושק לשפתיה של שחקנית בשקל תשעים אבלע את הקנאה כאילו הייתה טיפת רוק, אבל אתה תאהב את זה. בבקרי שבת אביא לך את העיתונים למיטה עם קפה מהביל וחת'כת עוגה מצהריי שישי. אחר כך נתור את הארץ בימים שטופי שמש או נשלב רגל ברגל, יד ביד בימים אפורים, או סתם בימים של ביחד. אני אבוא איתך להשקות ולקוקטיילים, אחייך ואנצנץ, אהווה דוגמה לנשות מפורסמים. בחורות יקנאו בי וארגיש על גג העולם. כי רן דנקר הוא בעלי ויסבלו הקנאיות.

כיוצאת מגמת אומנות וצילום, החורף ובעיקר ימי החורף הטיפוסיים מהווים עבורי ימי עונג. ימים גשומים במיוחד, כמו שהיו השבוע מציתים את ההשראה והדמיון. לפתע כל שלולית הופכת בהוויתה לתמונת קנבס שתלויה בסלון מעל הטלוויזיה. בניין שמשתקף בשלולית, עץ שמשתקף בשלולית, כלב שמשתקף בשלולית, שלולית עכורה, שלולית צלולה, עלים רעננים צפים על שלולית, עלים יבשים צפים על שלולית. שלולית ושלו ולית. שלוליות קטנות ושלוליות גדולות, שלוליות שקופות ושלוליות שחורות ו- נו, נראה לי שהנושא מיצה את עצמו. לא שאני עושה עם זה משהו, כי המצלמה נשארת בבית נטולת סוללות. אבל המוח שלי הוא כמו אלבום תמונות שעל כריכתו מודבקת מדבקה שנושאת את הכתוב: שלוליות.

ליאור דיין הוא מושא אהבתי, לאחר רני כמובן. הוא מסטול ומעופף ומצחיק בדיוק כמו שאני אוהבת. אבא שלו הוא אסי, אחת הסיבות העיקריות. אולי בסופו של דבר לא אהיה אישה למ-ו-פ-ת, מדי פעם, אתם יודעים, מהצד...

הייתי מוכנה להקריב את ריאותיי בשבילו רק בשביל לעשן איתו את הסיגריה שאחרי, כפרהעליו.

ובינתיים, באמת שאני לבד. תלונות? קיטורים? וואלה, האמת? לא יודעת. זאת פשוט עובדה. יהיו כאלה שייקחו אותה לצד המצער וכאלה שעד עכשיו הברוך שפטרנו שלהם מהדהד באוויר.

יש לי אבק על הידיים

דנידין של האבקות האפורות

המגעילות האלו

הייתי שוטפת אם זה היה עוזר

אבל יש לי אבק גם על הנשמה

צריכים לנער את האבק מהלב

אני רוצה להיות מאוהבת חזק

ולכאוב

ולבכות

ולהצטער

ולקלל ת'רגע בו נולדתי ובו הכנסתי אותו לחיי ובו הוא נולד ולא הכניס אותי לחייו

ולהספיד לעצמי את הרגשות.

בא לי לשנוא. מישהו, אפילו מישהי אם יחסרו הגברים.