אתה יודע, רק לאחרונה התחלתי לנשום באמת. עד עכשיו, בכל נשימה, הרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי על החזה במלוא כוחו ולא נותן לאוויר להיכנס. ולא נותן לו לצאת. עברו חודשיים והתחלתי לנשום.

אתה יודע, אני גם שומעת שירים עצובים כאלה. בהתחלה זה באמת כואב, בחזה, מזכיר את התחושה של האיש שלוחץ. אחרי הפזמון הראשון עוברת התחושה הרעה ועולה לי טעם מגעיל בפה. טעם מר של עשבים. אותו טעם שהרגשתי בדרך חזרה ממך אז, בפעם ההיא שסיכמנו על לחתוך, שהקשר ביננו אמנם לא מזיק, אבל הוא בטוח לא מועיל. זה משהו אסוציאטיבי ואני לגמרי בספק אם הוא יעבור פעם.

אתה גם לא מאושר. אני יודעת את זה, או לפחות ככה רוצה להאמין. שקשה לך להירדם ובבוקר אתה מושיט יד לעבר הצד השני של המיטה, לחפש את זאתי שישנה לידך. אין שם אף אחת, או לפחות ככה אני רוצה להאמין. ראיתי אותך עם פוסטמה ששמה לק אדום ולובשת נעלי בובה בשיא הקור ודווקא שמחתי שאתה מנסה דברים זולים שכאלה, חיקויים עלובים. כמו משהו מייד אין צ'יינה. ומצד שני? אכלתי את עצמי מבפנים, בערתי, נשרפתי. אתה מחליף אותי בדבר זול, פרחולה עם נעלי בובה בשיא הקור.

אנחנו מתגעגעים לבד ורק רוצים ביחד. זה סוג של התמכרות, אם להיות כנה. שלוש שנים של ביחד שהורגות, ו"מכשלות" זה סתם תירוץ כשלא נעים. ולמרות הכל, זה לא הסוף. "המוות" זה גם סוג של.

אני רוצה אותך נטול גינונים, נטול אגו, נטול דעות קדומות, נטול קפאין. מפוצץ באמפתיה וסבלנות. אתה לא רוצה אותי. אבל זה סתם תירוץ כשלא נעים, אני יודעת את זה מבלי שאפילו תאמר מילה. כי אני מכירה אותך יותר טוב מכל אחד אחר בעולם הזה, אפילו יותר מפרחולה בובתית שאפילו תחת "זיון חד פעמי" היא לא מתקטלגת. בחדרי חדרים אני יודעת שאפילו אתה, אפילו, בוכה. האהבה כואבת, מה לעשות. אפילו לאנשים החזקים ביותר.

זה שהחודש האחרון לשנה התחיל מבעית אותי עד כדי רצון לישון חצי שנה בערך. עוד חודש הסילבסטר וזה ואין לי בחור ושנה שעברה נשארתי במיטה עם במבה וטלוויזיה ואשלייה של אושר, השנה אני לא נותנת לזה לקרות. ואני מרגישה במרוץ תמידי אחרי הליעד שלי. אף אחד לא משתווה לו, ותמיד אני עושה את ההשוואות האלו ואחר כך חוטפת בראש. ליעד תמיד לוקח ביג טיים ואני תמיד מרימה ידיים, לא לפני הנפנוף בכל המרץ בדגל הלבן.

יוצא לי לחלום עליו חלומות מתוקים כמו בהתחלה ואני מתעוררת עם דמעות בעיניים. לקפה של הבוקר יש את הטעם של השפתיים שלו ולמקלחת של הערב יש את הריח שלו. הסופשבוע נושא את דמותו ואפילו המיטה שמלאה בעיתונים היא מיטה זוגית, מיטה שלי ושלו מתחבקים ועושים את השינה של יום שישי בצהריים. זה הכל לא קשור ואני לא מאמינה שאני חלק מזה, חלק מאותם האנשים שמרגישים ובעצם לא מרגישים.

לקפה אמור להיות טעם של קפה, למקלחת אמור להיות ריח של הרבל אסנס.

חודש שעבר כתבתי פעמיים ואני חושבת שכשאני נמצאת בסטטוס של פרודה, אין לי מה לכתוב. לא קורה לי כלום בחיים. ממדי א' עוברת למדי א' עוברת למדי א'. ישנה וקמה. מדי א'. ישנה וקמה. בין לבין יש את המחשבות עליו וכל טלפון שמקפיץ אותך ואת במקלחת ואת רצה כולך רטובה ובדרך הזרת שלך נהרגת מהמשקוף ובסוף מתברר שזאת איזו רוסיה שמחפשת רוסיה אחרת והבהיות הסתמיות בקיר והמחשבות של מה היה קורה אילו ואם. אבל שום דבר מעניין באמת.

בא לי איזה תמיר אחד לקחת לדרך, שיחבוש אותי כמו מומיה ויעזור לי לעשות את הכל מחדש. אבל עם בא לי לא קונים במכלת, ולא בשום מקום אחר. בא לי להגיע לירח עד גיל עשרים ואחת, סו וואט?

יש אחד באוטובוס שנוסע איתי כל בוקר

וכבר למדתי שבימי רביעי הוא בחופש.

הוא נראה סטודנט, אבל מצד שני נוסע בשש

עם אף אדום, פנים חיוורות, שפתיי אש

אני מתעטפת בסוודר של עונת מעבר

והוא עומד ליד העמוד ומהרהר על עניינים ברומו של עולם

איזה אחוז של קוטג' הוא יקנה היום אחרי-

הוא עולה תחנה אחת אחריי, בכפר הירוק

אבל הוא לא מהפנימייה, נותר לי לשער.

הוא יורד אחריי

מסתבר.

תמיד אחריי.

לרוב אנחנו לבד,

אנחנו קבועים

ישנה מעין מתיחות באוויר

אני רוצה "היי", אפילו איזשהו חיוך

אבל הוא תמיד כ"כ מרוכז בקוטג' שיקנה אחרי-