כשהייתי בת חמש עשרה ויום לקחתי שיעור שחייה, כדי ללמוד חתירה. חלק מהטכניקה של המורה הייתה לשבת על סף הבריכה ועם ידיים בצורת חץ להיכנס למים ולהתחיל לשחות. זה היה הסיפתח. 

בתום השעה הוא אמר לי שאם אנחנו כבר עוסקים ב"קפיצות", הוא יכול ללמד אותי קפיצת ראש, מה שגם לא ידעתי (וגם היום אני לא, טראומה וזה).

זה היה מפחיד, ליפול למים עם הראש, הרגשתי חוסר שליטה מוחלט. הוא שם לי יד על הבטן ויד על הגב והראה לי את הזווית בה אני אמורה להתכופף. הוא החזיק לי את הרגליים וסימן לי לכופף אותן גם. הוא הדגים לי איך אני צריכה לעשות עם הידיים ואמר לי לקפוץ. קפצתי, אבל כל הצורה התחרבשה לה איפשהו בין הניתור לכניסה למים.

הוא אמר לי שזה לא נורא, ככה לומדים.

ואז סימן לי להתקרב שוב לסף הבריכה והפעם נגע לי בבטן בצורה כזאת שהעבירה בי צמרמורת. זה די מביך, אבל זה גם העביר לי גלים חמים שם, למטה.

אני חושבת שהוא משך אותי למים כי הוא חשב שככה הוא יעזור לי לקפוץ, אני בכלל הייתי בעולם אחר שגיליתי באותו הרגע. בכל אופן, שנינו לא היינו באותו קו מחשבה (אבל לכו תדעו).

בכל אופן, לא יודעת איך, אבל הגעתי לקרקעית העמוקה עם הראש וקיבלתי כזאת בומבה, שאחריה אני לא זוכרת דבר ממה שקרה לי.

התמונה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שלו, מחייך. ואז רכבת ואז אור מסנוור (כנראה זה דפוס קבוע אצלי במצבים של חוסר הכרה; רכבות, אור וחיוכים).

התעוררתי בחדר של המציל, על מיטה מאולתרת משני כיסאות, שהפה של הבנזונה דבוק לפי.

*

זה באמת (כן, אפילו אני לא מאמינה לזה) רק לעצמי. כי לדעתי זה לא סיפור מעניין. נזכרתי בו פתאום ו

אנחנו יושבים בקפה ג'ו בשולחן פינתי, מאחורינו חבורת בנות רעשניות.

איך שנכנסנו הרגשתי משהו בבטן, או שמא זה היה הלב. ג'ו הייתה החתולה הכי יפה שלי, עליה בכיתי הכי הרבה.

אחרי שהגיע אליי הקפוצ'ינו גדול עם הרבה קצף ואליו אמריקנו קטן, הוא שם חפיסת סיגריות על השולחן, בדיוק באמצע, והוציא אחת.

"ממתי אתה מעשן?”

הוא לא ענה, הצית אותה, שאף ונשף, “מאז הבית חולים,” עצר לשאיפה נוספת "לא היה לי מה לעשות, אז עישנתי".

כשהוא דיבר יצאו לו ענני עשן קטנטנים מספק האף- ספק הפה. זה הזכיר לי גור דרקונים, כמו שרואים בסרטים, חמדמד כזה, עם עיניים מתוקות. זו הייתה תמונה מצחיקה שדרשה לפחות חיוך, אבל וויתרתי.

אני מהנהנת ולא חושבת על זה כלום. שיהיה לו לבריאות.

"זה לא בריא", לבסוף אני אומרת, מלווה עם צחקוק קל.

הוא מניד את ראשו בהסכמה, לוקח שלוק מהנוזל השחור והחריף שבכוס המונחת לפניו ועוצם את העיניים לרגע,

“גם האהבה שלי אלייך לא בריאה,” הוא אומר, "זה לא אומר שאני מפסיק עם זה".

עוד לפני שאני מתחילה לעכל את מה שהוא אמר ועוד לפני שמתחילות לעלות לי כל מיני מחשבות בקשר למילותיו האחרונות שנאמרו במעין מתיקות מרירה, אני מהנהנת שנית ואומרת שהוא צודק.

זה עצוב, מה שאמרת. עוד יותר עצוב, שזה נכון.

הוא שוכב בצד שלו, ואני בשלי. אף אחד לא עובר את הקו. מעולם לא דיברנו על זה, אבל הגענו להסכמה בשתיקה לפני זמן מה.

פיו פעור כשל תינוק, קצוות שיער גולשת לו על הפנים ומסתירה לי את עין שמאל. הוא צריך להסתפר, לא מתאים לו ארוך.

ככה אני שוכבת ומביטה, סופרת נשימות ומנסה להתאים את שלי לשלו. אחרי כמה נסיונות כושלים, אני מוותרת. חסר לי אוויר.

אני שולחת אליו יד, לעבר הפנים. לספוג חום. ואז מעיזה ונוגעת ומשרטטת קווים דמיוניים לאורך המצח, העיניים ויורדת לאף והחיבור בינו לבין השפתיים ואח"כ לסנטר. השמיכה שמכסה את כל שאר גופו חוסמת את שאר הדרכים. אז אני נשארת על הפנים ורק מלטפת.

ואת השיער. המון ליטופים. ליבי נמס למראהו ואני רוצה שיחבק אותי חזק ולהישרף מחומו. להימעך בין ידיו ולהרגיש הכי קטנה בעולם. הוא מקווץ את המצח והדרכים ששירטטתי מקבלות חיים. עוד לפני שאני חושבת שאולי הגזמתי מעט עם הליטופים, הוא פוקח את עיניו עד כדי חריץ ונהיה לי לא טוב. רציתי לשמר את הרגע שלי איתו. להבדיל משלי ושלו, למשל.

אני חושבת שפיו מתעקם לחיוך זעיר, אבל אולי זאת רק אני. הוא שולח יד לעבר הבטן שמתכווצת למגע. ומלטף. לו, בניגוד אליו, כל הדרכים חשופות. ובמקום לרדת, הוא עולה. עושה לי נעים מתחת לחולצה, בחיבור שבין הגוף לשדיים. הוא נוגע ומוחץ ומשקיע.

הבטן שלי מתכווצת בפעם המאה הערב. אני יודעת, כמוהו, שדבר לא יקרה הערב הזה, לא הערב ולא בשאר הערבים. מעולם לא דיברנו על זה, אבל השתיקה אומרת הכל. כמו מוסכמה חברתית.

*

ליטופים.

*