ישבנו אחד מול השני, הוא סיפר לי על אורי, חבר שאני לא מכירה. אני סיפרתי לו בלב על תמיר, גם כן חבר שהוא לא מכיר.
הוא שינה את החדר קצת. תלה פוסטר של איזו להקה מעל המיטה, החליף את ארונית הדיסקית בחדשה ואת הגיטרה שם בפינה אחרת. במחשבה שניה, אולי זאת בכלל לא להקה וזהו סמל של איזושהי כת או הלך דתי רוחני.
לא שאלתי אפילו.
העזתי, לקחתי לו את היד ושמתי אותה מתחת לחולצה שלי, על הבטן. היא היתה חמה מאין שיעור והתענגתי על הרגע. רסיסים, בשפה שניה.
הוא לא זז ולא נשם. אני התמסרתי, התמכרתי. רציתי עוד ועוד ועוד. רציתי לבלוע עולם ומלואו. רציתי את תמיר ולהבזק של שניה דמיינתי שזאת היד שלו על הבטן שלי. בדיעבד, כעסתי על עצמי מאוד על המחשבה הזאת, לא מגיע לא לו ולא לי ולא לו. ולא לאפ'חד.
מתחתי את היד ונגעתי לו בפנים, ספק בארוטיות, ספק בגסות. ספק אם בכלל. ושרטטתי לו צורות שיורדות מהמצח לצוואר, התעמקתי בשקעי חיבור ועליתי חזרה. נגעתי לו בחלק של האף, בו הוא אמר לי פעם שהוא שבר כשהוא נפל מחבלי טיפוס בשיעור ספורט. ראיתי צלקת קטנה ואולי זאת סתם אני.
בחוסר ריכוז רגעי התחלתי להעביר את האצבע שלי בצורת איקס לכל אורך פניו, הלוך ושוב. אני קלטתי וגם הוא קלט, אני חושבת.
האוויר היה בסימן של פרידה, השתיקה אמרה הרבה יותר מכל מילה אחרת.
חבקנו ידיים שלושתנו, הוא, אני והפרידה. וברגע של ריכוז והבנה אבדתי את העשתונות, נסערתי מבפנים ונשארתי דוממת מבחוץ.
חזרתי הבייתה כשכבר עלתה השמש ולא חשבתי על לבכות. גם כשנשכבתי על המיטה שלי, כאשר הייתי אני עם עצמי, לא בכיתי. לא הצלחתי להירדם ולא הצלחתי לנשום. כאבה לי הבטן, כאב לי הלב.
דיברנו שבוע מאוחר יותר. שתקנו, ליתר דיוק.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אני הוספתי "למרות הכל" והמשכנו להחזיק ידיים, הוא, אני והשתיקה.
ואז זה פשוט קרה, לא הצלחתי לעצור ת'דמעות.
*
(מזל טוב, אסף)
*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
