טוב, אז אני חייבת להודות שעד שהגעתי למחנה קיץ לא באמת חשבתי על זה בתור משהו שמסמל את הסוף.
הסוף שלנו בתור לכיש, הסוף שלנו בתור הדר.
חשבתי על זה בתור מח"ץ. משהו שהולך להיות 5 ימים שאני יהנה בחלק מהם, ובחלק אחר אולי פחות.
הגעתי למח"ץ, ופתאום קלטתי שברגע שאני יצא משם-אני כבר לא לכיש, אני כבר לא הדר.
מהיום הרביעי אנשים התחילו לבכות,וזה עדיין לא נקלט לי שזהו.
אז בשנה הזאת, הכרתי 4 אנשים מדהימים. אחד אחד.
והם הצוות הכי מדהים שהיה לי.
ואני לא חושבת שאני יצליח אי פעם לשכוח מישהו מהם.
ובמח"ץ הזה הכרתי אנשים שראיתי המון פעמים קודם.
אנשים מדהימים, שבגלל כל מיני סיבות לא יצא לי לדבר איתם יותר מידי.
אבל אני כ"כ כ"כ שמחה שיצא לי להכיר אותם טיפ טיפה במח"ץ הזה.
שכבת לכיש-זה לנצח.
זה לא משנה אם אנחנו בשבט אחר, או בהנהגה אחרת-אנחנו תמיד לכיש.
וגם אם אתם בלעדינו,אתם פשוט ילדים מדהימים.
אחד אחד.
שכבת לכיש, היא מעולה.שכבת לכיש הכי טובה.