שאלתי את עצמי,
מה הייתי עושה לו אבא שלי היה פה עכשיו.
ברור שהחיים היו נראים אחרת,
לא הייתי נאלץ ללמוד בפנימיה שנה שעברה, היה הרבה יותר קל בבית,
והרבה הרבה יותר קל בלב.
ואז הכתה בי המחשבה,
למה אני עושה את זה לעצמי?
למה אני כל הזמן חושב מה היה אילו הוא היה פה,
ואז אני צריך להזכיר לעצמי-
הוא לא פה
וזה כואב.
הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו זה אתה,
אל החיבוק החם והאוהב שלך, אל הטפיחה על הכתף והלחישה באוזן אתה כל-יכול בן ,
אל הביטחון שהענקת לי ,
אל החיוך חצי-מנה-פלאפל שהיית רואה אותי את מאי ושלו צוחקים בלי לריב.
אל הנשיקות החטופות שהענקת לאמא כדי "שהילדים לא יראו"
אל האהבה הבלתי נגמרת שלך.
שאףאחד אחר בעולם לא יתן לי.
אז אני מדמיין מה היה קורה אם היית פה.
בטח לא הייתי צריך לעזור לשלו לבחור מה ללבוש ליום הראשון לבית ספר,
או לנסות ללמד אותו לשחק כדורסל,
לא הייתי צריך לישון בחדר של מאי כשאני שומע שהיא בוכה,
לא הייתי צריך לרצות רק לצאת מהבית כשאמא במצברוח נוסטלגיות.
לא הייתי צריך לפתוח את הבלוג הזה,
לא הייתי צריך לעצום את העיינים כל לילה ולדמיין את הפנים שלך,
מחייכות אליי,
כי אם היית פה, בטח היית בא לתת לי חיבוק-לילה-טוב כמו תמיד.
אני ,שלו ומאי לא היינו צריכים ללכת לקניות כל שבוע, כי זה היה התפקיד שלך,
לא הייתי צריך ללמוד לעשות קידוש,
כי אתה היית עושה את זה,
לא היית צריך לעזוב את הבית למשך שנה, כי בחיים לא היית נותן לזה לקרות, אבל אתה לא בחיים.
וכמה שאני זוכר את זה כל רגע ורגע,
אני בכל זאת צריך להזכיר את זה לעצמי.
אחרי וואחד פריקה,
שבוע טוב.
לי אור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
