כמה זמן רציתי לעמוד מולך ולהתמודד.

ובדימיוני היה לי מאוד קל לרמוס אותך ולהשפיל אותך לעיניי כולם.

אך בין הדימיון למציאות יש קו עבה שמצוייר בגסות , שאותו לא הצלחתי עדיין לעבור.

האם דף ועיפרון ישמשו לי אמצעי להתגוננות מפנייך?

וודאי שלא.

אז למה אני כותבת את המכתב הזה בכלל?

לפרוק.. כן, לפרוק. בעצם לא. בעצם - אולי.

אולי כדי לנסות להעביר לך קצת מהתחושות שאופפות אותי. לתאר בכתב את מה שלא הצלחתי להעביר למילים.

אמור לי, האם חשבת פעם להוריד את עצמך מהפסגה שעלייה אתה עומד ולראות מה קורה מתחתייך?

לראות את כל מי שאתה רומס, רק בישביל להגיע לפסגה.

לראות איך אתה מכניס את כל עולמך למעגל שקרים שרק הולך וגדל.

ואני מנסה לצאת ממנו, בחיי.

אך ידיי קשורות אלייך בחוטים שלא ניתנים לשחרור.

מתחתיי שלולית דם , ועיניי מלאות דמעות.

האם אוכל להשתחרר מאחיזתך אי פעם?

האם תוכל להבין מה זה ללכת ולהרגיש את המבטים מפלחים את גופי וחודרים לתוך עצמותיי?

האם תוכל להבין מה זה ללכת ולגלות שהכל נגזל לך?

האם תוכל להבין מה זה.. להיות אני?

אל דאגה, אני לא מצפה ממך להבין. כמובן שלא.

ואני בטוחה שקשה להיות אתה.

אחרי הכל , "כולנו שווים בפניי הבורא."

אני המשכתי הלאה. והסיפור הזה ירדוף אותי לנצח.

אך אהוב שלי, אני אדאג שהוא ירדוף גם אותך.

אחרי הכל , סליחה לא תעזור פה.

כי הכל קרה באשמתך.

וגם אם תפיל את התיק על אחרים , האמת יצאה לאור.

התיק עלייך , והרצון להיות האחד והיחיד בעיניי כולם , נגזל ממך.

לעולם לא אסלח לך, למרות ההתחננוית.

כי מי שאצלו הכח , אצלו גם האחריות!

שושנים עצובות \ עידן רייכל.