כבר הרבה זמן אני חושבת שאני לא בסדר. משווה את עצמי לאחרים.

*

"אני עוד אמצא את האחד שמשתיקותיו אוכל לחבר ספר שלם."  אני מבטיחה לעצמי בקול רועד. ברור שאני אמצא.

אני נשכבת על הדשא הרטוב עדיין מהגשם שירד לפני שעה קלה.

עיניי נעצמות ואני מנסה למצוא איזה שקט פנימי שנעלם לי.

אני יודעת כבר הרבה זמן שאני סומכת על יותר מידי אנשים, ועם הזמן הם הולכים ונעלמים ואני שוב מענישה את עצמי על שבטחתי בהם וסיפרתי דברים שמזמן היו צריכים לשקוע.

כל בוקר אני מבטיחה לעצמי שוב ושוב שאני אפסיק לחיות את העבר וכל לילה אני מכה את עצמי על זה שלא הצלחתי.

יום יום אני מנסה לחשוב מה עבר לו בראש, כי עליי הוא בטוח לא חשב.

אני פותחת את העיניים ומתיישבת. הדשאר מרטיב לי את החולצה והמכנס, וכמה עלים נדבקו לי לגב.

אני מוצאת את עצמי צופה בכמה ילדים משחקים תופסת ואני רוצה להצטרף אליהם. אני רוצה שיתחילו לחפש אותי . ושימצאו.

כי אני מחפשת כבר הרבה זמן ... ולא מוצאת.

*

"את יודעת מה יקרה לך אם תתמסרי לו שוב."

הקולות האלה חוזרים ומהדהדים בראשי  , כאילו מנסים להזכיר את העבר  ,

ואני שוב מוצאת את עצמי יושבת וחושבת על מה שכבר קרה ועל מה שיקרה.

אני יודעת שמרגע לרגע אני שוקעת יותר ויותר בתוך ים של כלום ואני מרגישה איך תחושת הריקנות משתלטת על גופי. עוד מעט כבר לא ישאר ממני כלום.

בקרוב האדמה תפתח את פיה ותבלע אותי , ואני רק מחכה שהרגע הזה יבוא. במילא אין כבר אף אחד שיכול להבין. גם מי שהבין פעם כבר לא מבין. הכל ריק מידי וכולם מצטיירים לי כתפאורה לחיים הנטולי צבע שלי.

במגירה שלי יש כל כך הרבה דפים חדשים שהתחלתי , אך אני רואה שמה שנכתב בהם נעלם. כאילו כל מה שניסיתי לשפר נמחק.

הזיכרונות צפים בלילה, במיטה . כל מי שאיבדתי עולים לי מול העיניים כאילו מעולם לא נעלמו. האחד שאבד לי חוזר מין המתים , כאילו מעולם לא הלך לי ולא חזר.

 ולא משנה מה אעשה, וכמה אתפלל ברגע שאפתח את העיניים הוא יעלם , שוב.

אם לא אפתח את העיניים לעולם , הוא עוד ישאר פה.

בחושך הכל יכול לקרות.