נכתב ב 20/9/2013
**פוסט ארווווך שהייתי שומרת רק למשוגעים לדבר/נשים שכבר ילדו ואוהבות לקרוא סיפורי לידה - כל השאר מוזמנים לדלג בחינניות לפסקה האחרונה**
תגלת בת כמעט שלושה חודשים ואני מתפנה לראשונה להעלות על הכתב את
סיפור הלידה המופלאה שלה.
ביום ראשון, 30/6/2013, הגענו אני והרופא לביקורת אצל הגניקולוג המדהים שעקב אחרי כל ההריון, נקרא לו פרופסור איקס. זה
היה אחרי שבועיים כמעט של ביקורות בהריון בסיכון גבוה, בשל עליית לחצי דם וטרום רעלת הריון.
ביום הביקורת איקס בדק אותי ואמר שהוא מוצא תנאים מצויינים ללידה:
צוואר פתוח לכדי 2.5 ס"מ ומחוק ב70%, שלפוחית מצויינת (של מי השפיר) ושאל
אותי בנימוס אם הוא יכול להכאיב לי... הוא רצה לעשות סטריפינג של הקרומים ולעודד את הלידה.
הרופא היה באותה נקודה אחרי תורנות, ושבוע בדיוק אחרי שלב א', אשר
חששנו מאוד כי לא יקדים את הלידה אלא להיפך. היות שלא הייתה עוד סיבה ממשית לסרב,
החזקתי לרופא את היד והפרופסור הפריד את הקרומים מדופן הרחם. אני זוכרת שתיארתי את החוויה
כ"לראות כוכבים מרוב כאב", אבל עכשיו הכאב הזה כבר לא זכור לי.
הפרופסור שחרר אותנו הביתה, בהוראות מפורשות לשוב למיון יולדות בארבע אחרי
הצהריים ללידה (אלא אם כן כאבי הצירים יכריעו אותי לפני כן). הוא היה מאוד משוכנע
שהעניין יכניס אותי ללידה.
הלכנו הביתה והתחלנו להתארגן: סיימנו את אריזת התיק, הלכנו לסופר...
בבית אכלנו ארוחת צהריים – הזמנה מ"פאפא'ס" – אני זוכרת שהאוכל התעכב
בטירוף... ואז הלכנו לשנו"צ. בעודי נרדמת אני זוכרת שתקף אותי כאב שדמה לכאב מחזור
קשה, פעם אחת, לכמה שניות, וחלף.
התעוררנו מהשעון המעורר סביב ארבע – וכלום. שום ירידת מים או צירים.
אני לא רציתי ללכת לבית החולים, אבל פרופסור איקס לא ענה לנייד. אנחנו צייתנים. עוד
התווכחתי עם הרופא שאין טעם בסנדביצ'ים שהוא עומל להכין במטבח ושאני מסרבת לקחת את
התיק... מזל שנכנעתי בעניין הזה.
הגענו למיון סביב חמש אחה"צ. קידמה אותנו פקידת קבלה מאוד חמודה
שאמרה שבחרנו את היום העמוס ביותר שהיא זוכרת בשנה האחרונה, להגיע דווקא בו
ללדת... חדר ההמתנה אכן נראה עמוס מאוד.
התקבלתי על ידי האחיות בסבר פנים יפות, ונמדדו לי לחצי דם גבוהים של
158 סיסטולי, שהצלחתי להוריד עד 138 אחרי מנוחה ולא יותר... זמן קצר לאחר מכן התקבלתי על ידי
רופאה בכירה צעירה שאיקס שלח.
הרופאה ביצעה קבלה יסודית ולאחר מכן בדקה אותי – אותה פתיחה. אין
שינוי. ושוב אותה שאלה לבבית: "אפשר להכאיב לך?" גדולים הגניקולוגים
הללו... גם היא ביצעה סטריפינג בנדיבות ואמרה לי שאני מתאשפזת. ניסיתי למחות – הרי
כלום לא קורה שם למטה, אבל היא הבהירה שאין מצב להתווכח עם הוראותיו של איקס בשלט
רחוק. היום אנחנו יולדים.
היות שחדרי הלידה היו תפוסים כולם, מצאנו עצמינו ממתינים עם כל עמך
ישראל. תוך כדי ההמתנה צירים החלו להופיע. לא נוראיים בכלל. הופכים תכופים יותר ויותר.
הרופא הלך להביא את התיק מהאוטו וסנדביץ' מארומה. תוך כדי אני הולכת הלוך ושוב
לשירותים, מאזינה לבני משפחות מקבלים ונותנים דיווחים על עוד ועוד לידות שנסתיימו.
מישהו אומר לי "בקרוב אצלך".
ככה חמש שעות.
תוך כדי אנחנו רואים דוגמנית שמגיעה ללדת, מלווה בטייקון, צועקת קצת,
ונכנסת לחדר הלידה לפנינו. עצבים.
משחקים שש-בש. שותים מיץ JUMEX בטעם אננס.
בשלב מסויים נמאס לי. זה לא שהצירים היו בלתי נסבלים, אבל היה בלתי
נסבל לחוות אותם בחוץ עם כל בני ישראל בוהים בך. עוד ועוד נשים נכנסו לפנינו והבנתי שפה לא תשרת אותי שום סטואיות. הלכתי לאחיות מצויידת בפרצוף סובל ואמרתי שהכאב הופך בלתי נסבל
ובבקשה שיכניסו אותי. די מהר נקראנו פנימה ובשעה 22:30, חצי שעה לפני חילוף
משמרות, התקבלנו על ידי אחות מילדת נחמדה מאוד. נחסוך לכם את סיפור החוקן...
האחיות מתחלפות, והבאה בתור סוף סוף בודקת אותי. אני נרגשת לקראת
הבדיקה: כמה ס"מ יהיו לי? ארבעה? חמישה? שניים וחצי היא אומרת. אין שינוי.
והיא פונה לקרוא לרופאים להתייעצות.
אני מיואשת. תוהה מה אני בכלל עושה בחדר הלידה. מאוד מאוד רוצה לחזור
הבייתה. בצעד נואש אחרון הרופא מתקשר לחברה של ההורים שלו שהיא מיילדת, המיילדת המושלמת, נקרא לה גלינדה. "אתם נשמעים
מבולבלים" היא אומרת. אני באה.
סביב 23:30 בלילה מגיעה גלינדה, המלאכית השומרת שלנו. די מהר היא מכנסת
סביב את הרופאים (שלא זכיתי לראות שעתיים מהיכנסי לחדר הלידה). הם מתדיינים מחוץ
לחדר. הבכיר הצעיר נכנס עם המלצה – לנוכח לחצי הדם בקבלה, ממליצים על אפידורל
("הפידורל" כמו שהם קוראים לו במהלך הלילה) ופיטוצין ויאללה להוציא את
הילדה.
והנה מגיע הרגע ממנו חששתי – האפידורל.
אני מסבירה למרדים הנחמד (שאגב עימו בתור סטודנטית עשיתי את נצרור הקנה הראשון שלי) שאני פחדנית והוא מרשה באופן חריג לרופא להישאר בחדר. הקטע שהכי
פחדתי ממנו – זריקת האלחוש, הולך לא רע, אני מקווצ'צ'ת לרופא את הידיים. באיזשהו
שלב אני מבקשת אותו: "תסביר לי בדיוק מה אתה עושה בכל שלב..." והוא עונה בקור
רוח: "אני עושה לך אפידורל". מצחיק.
הפעולה עוברת בהצלחה והאלחוש עובד נהדר. אני מקבלת כפתור PCA (גלינדה קוראת לו "הדובון החביב" - שנותן פוש של אלחוש כשלוחצים עליו), מחברים אותי לנוזלים ולפיטוצין. גלינדה מכינה
אותי עם קטטר שתן וכל מה שצריך ומסיימת את הכל בסשן של רייקי. בסופו אני נרגעת ושמה מבטחי
בפיטוצין. על המוניטור יש צירים סדירים וטובים ואני לא מרגישה דבר. הלילה מתחיל.
במהלכו של הלילה הזה הרופאים עובדים קשה מאוד ומבקרים אותי מעט. בפעם
הראשונה שהם נכנסים אני מספרת שאני מתגרדת כמו משוגעת ומתחננת לקבל משהו נגד
הגירוד כדי שאוכל לישון. הם נותנים לי פנרגן, 50, IV. טעות.
מאותו רגע אני כמו ארבעים ס"מ מתחת לשכבת פוך. מטושטשת, אבל לא
מצליחה לישון. מדי פעם מעלים את קצב הפיטוצין, תגלת מגיבה קצת בהאטות במוניטור, יורדים חזרה.
כל הלילה צירים אפקטיבים. לא בודקים אותי כי פשוט אין זמן. הרופא ישן כל הלילה לידי
על כורסא נפתחת.
הבוקר מגיע. אני מתעוררת מעט. גלינדה מגיעה. איתה מגיעה מתלמדת מקסימה
בשם ליאת. האישה הכי יפה שראיתי בחיי, כך נדמה לי. עיניים כחולות וגדולות. כמה
פתיחה תהיה? 7? 8? 9 אצבעות? גלינדה בודקת. עדיין שתיים וחצי. איזה יאוש.
אבא ואמא נכנסים לומר שלום. לאבא יש דמעות בעיניים. אני אומרת לו שהכל
בסדר. שיהיה רגוע. כנראה הרופא מנהל חמ"ל מול כל המשפחה בזמן שאני עסוקה
בללדת. גם ההורים שלו בחוץ בחדר ההמתנה.
פרופסור איקס מגיע. אומר שהגיע הזמן לפקוע קרומים. יאללה, עבר הלילה באפס מעש
אבל עכשיו יולדים.
איקס וגלינדה פוקעים לי את הקרומים. הרבה רטיבות. גלינדה מארגנת אותי מחדש. הפרופסור מכין אותי שעכשיו מתקדמים בסנטימטר לשעה. אני הולכת להיות שם עד הערב, הוא אומר. תוך כדי אני מתחילה להרגיש כאבים בצד ימין של
הבטן/מפשעה. גלינדה מבקשת לדעת כמה כואב לי. 4/10. תוך פרק זמן קצר הכאב הולך וגואה.
6/10. 8/10. אני מבקשת ממנה להפסיק לשאול, כי בקרוב אני מגיעה לעשרים מתוך עשר!
גלינדה הולכת ליולדת אחרת. ליאת מזהה שמשהו ברמת הכאב כבר לא הגיוני. היא מבקשת להזמין
מרדים. הזמן ממשיך לעבור. הכאב ממשיך להחמיר. המרדים לא בא. ביקור רופאים. אני ממש
לא מרוכזת. רופא נחמד עם מבטא דרום אמריקאי. איזה לידה? כמה ס"מ?...
כל הלילה שמענו נשים צורחות בחדרים האחרים, ועם כל צרחה אני שואלת את
הרופא: "נכון שהיא צועקת ככה כי לה אין אפידורל...??!" אני מתחילה להמהם
עם הכאב. יותר ויותר חזק.
בסוף גם אני צועקת. אני צועקת לרופא. אני צועקת שכואב. אני צועקת באופן כללי.
מגיעה מרדימה (ארורה ארורה, עוד אברר איך קוראים לה) והיא ממזמזת אותי
עם בולוס ועוד בולוס של הרדמה דרך אותו קטטר אפידורל שכבר מזמן ברור שלא עובד, וכלום לא עוזר לכאב. גלינדה רוצה עוד אפידורל. חדש. המרדימה
נותנת עוד בולוס. ונעלמת לנצח נצחים. חוזרת שוב, גלינדה כועסת עליה. המרדימה אומרת לה
שבטח כואב לי כי התקדמתי מאוד. גלינדה בודקת: התקדמתי לשמונה אצבעות (תוך שעתיים לערך).
המרדימה שוב נעלמת. הכאב מחמיר. אני צורחת וצורחת, כבר לא אכפת לי כלום. מרוכזת רק
בכאב.
חם. חם מאוד בחדר הלידה. המזגן כבה ולא ניתן להפעילו. פרופסור איקס מגיע לבדוק
מה קורה. אני (כנראה משוגעת מהכאב) מתחננת בפניו שידאג למזגן.
הרופא הדרום אמריקאי בודק אותי. לא ממשש צוואר כלל. פתיחה מלאה. אני
כבר כולי כאב. גלינדה אומרת שיעזור ללחוץ, אז אני מתחילה ללחוץ. בכל ציר גלינדה וליאת
מרימות לי את הרגליים ואני לוחצת. זה באמת קצת יותר קל. ליאת מולי. רק אני והיא
ביוניסון לוחצות בצירים ונחות בין לבין. היא מציעה לי לשלוח יד לבין הרגליים
ולהרגיש את השערות של תגלת. אני מרגישה. זה מופלא. יש לה שיער והיא בדרך. אני מתה
מצמא. אסור לשתות. הרופא מפעיל את אמא שלי שקונה קרטיב ענבים. אני אוכלת אותו
בשקיקה בין הלחיצות. הדבר הכי טוב שטעמתי בחיי. מותר עוד אחד? לא.
מרדימה אחרת, מוכרת ומתוקה מגיעה. היא ואיקס יחד מסכימים שכבר אין זמן
לאפידורל נוסף. עכשיו מוציאים אותה וזהו. אני בכלל לא חושבת על להתווכח. אני חלק
מהכאב, וזה נראה לי הגיוני ואני לא חולמת בשלב הזה על האפשרות להיפרד ממנו. המרדימה נשארת לידי גם בהיעדר אפשרות לעזור לי. היא מחזיקה לי את היד השניה והיא מתוקה מאוד.
יש דאגה. גלינדה לא בטוחה מה מנח הראש של תגלת. מגיעים המון רופאים. האם
האף כלפי מעלה? אני אומרת לרופא בדאגה שככה גם אני יצאתי לאוויר העולם והוא עונה
לי בחיוך שזה לא תורשתי אז אפשר להירגע.
מביאים אולטראסונוגרפיסטית שעושה לי אולטרסאונד של הראש של תגלת. המנח
בסדר. "רוצה לראות איך את לוחצת?" והיא נותנת לי להסתכל בצג בזמן
הלחיצה. אני רואה את עצמות הוגולגולת של תגלת עולות זו על זו בנקודת הסוטורה.
"זה לא מסוכן?" אני שואלת אותה. היא מרגיעה אותי שבדיוק לשם כך נוצרו
הסוטורות.
אני וליאת לוחצות. הרגליים שלי כואבות נורא. אחרי כל ציר ליאת מניחה
לי אותן בעדינות על המזרון. אני לוחשת בין לבין: "בואי כבר, בואי בשלום, רק
בואי ותהיי בריאה".
עוד דאגה מפציעה נורא נורא מהר: NRFHR – תגלת עושה האטות עמוקות במוניטור. משום מקום מגיע ד"ר זהבון, מומחה בלידה מכשירנית, ומסביר לי
שצריך להוציא את תגלת בואקום. והתגובה שלי: "אני לא רוצה
אפיזיוטומיה!!!!". אני מסבירה לזהבון שתרגלתי ממש יפה עם האפינו ושאני
אוציא אותה בלי אפיזיוטומיה. הוא מסביר לי שהוא יתכונן לקראת האפשרות, היות שהמטרה
היא להוציא עוברית בריאה מאמא בריאה.
כאן מגיע הקטע היחיד שהעליב אותי בכל הלידה – הוא עשה לי הרדמה
מקומית לקראת חתך מבלי להזהיר אותי. נורא נבהלתי והתחלתי לבכות ואמרתי: "רק
תגידו לי קודם...".
זהבון מחבר את הואקום. זה רוטט נורא נורא. הוא אומר לי: "בציר
הבא את לוחצת ואני עובד איתך". בזיכרון שלי מהלידות בסבב גניקולוגיה בתור סטודנטית – תמיד זכור
היה לי שבשביל הראש והכתפיים יש להתאמץ במשך כמה צירים. הייתי נכונה נפשית לעוד עבודה
ממושכת... שכחתי שבואקום התינוק יוצא מהר!
הציר הבא הגיע, אני לוחצת, ופתאום, בתנועה חלקה אחת, הוא שולף את תגלת והיא עלי!!! היצור המופלא הזה עלי! אני זוכרת את הרופא בוכה. האם חתך את חבל הטבור?
הוא לא זוכר...
תגלת נולדה בצעקה גדולה, במשקל 3.400 בשעה 12:51 ביום שני, 1/7/2013. אחרי סך הכל תשע עשרה שעות של לידה.
לוקחים אותה לבדיקת רופא ילדים בגלל ההאטות והואקום. האפגר הוא
תשע/עשר. ילדה מצטיינת. היא בוכה וזה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
עוטפים אותה הרחק ממני ואני צועקת לגלינדה שתחזיר אותה אלי. אני רק רוצה
אותה עלי.
מאוחר יותר, בהתאוששות, גלינדה וליאת עוזרות לי לחבר אותה להנקה הראשונה
של החיים שלה. אני מתבוננת בה והשיער שלה בהיר בהיר בהיר. היא נראית כמו בת
שבועיים, כל כך מושלמת. אין בה מתום.
מאוחר יותר, בלילה, כשכולם הולכים הביתה ואני נותרת בחדרי, אני חושבת על איך שהלידה הזו הייתה תמצית התרחישים הכי מפחידים בעולם בעבורי, ובו זמנית החוויה הכי מדהימה שעברתי בחיי. איך באמת, הכאב האדיר הזה שאין שני לו, הוא כאב שלגמרי אפשר לחיות איתו, ואיך הגוף שלי התגייס בצורה מדהימה להביא לעולם את היצור המדהים הזה שהוא סך התרחישים הכי טובים שלי ושל הרופא.
-
לבקשת הקהל - מילון מונחים סמי-רפואי 
רעלת הריון – סיבוך המתאפיין בעליית לחצי דם בהריון, הופעת חלבון
בשתן. סכנה ממשית לאם ולעובר.
סטריפינג – הפרדה ידנית של קרומי ההריון מדופן הרחם, במטרה לעודד
התכווצויות של הרחם ולהשרות לידה.
סיסטולי – הערך הגבוה מבין שני נערכים שמציינים בהקשר של לחץ דם.
פיטוצין – הורמון הגורם להתכווצות הרחם. מופרש בגוף היולדת, אך ניתן
לתת אותו גם דרך הוריד.
PCA – Patient
controlled analgesia
פנרגן – תרופה שבין היתר משמשת להרגעה
האטות במוניטור – האטות של קצב הלב העוברי, עלולות להצביע על מצוקה
עוברית.
פקיעת קרומים – פקיעתו היזומה של שק ההריון שגורמת לדליפת מי השפיר
החוצה.
בולוס – מתן תוספת של תרופה באופן מהיר ולא בטפטוף איטי
סוטורות – נקודות המפגש בין עצמות הגולגולת שבתינוק אינן מחוברות
ומאפשרות תזוזה. עם הגיל הולכים ומתאחים ליצירת גולגולת שלמה
NRFHR - Non
reassuring fetal heart rate -
קיצור שמשמעו קצב לב עוברי שעלול להצביע על מצוקה
אפיזיוטומיה – חתך החיץ שנועד למנוע קרעים לא מבוגרים של איזור החיץ
בלידה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
