אני לא יודע אם זה בגלל סוף הקיץ או סתם כי יש לי יותר מדי זמן פנוי בין הידיים, אבל אני מוצא את עצמי מערער בהרבה מחשבות, קצת דכאוני לעיתים.
היום זו תחילת השנה החדשה לאחי ואחותי. עוד שנה בדיוק אני סוף סוף משתחרר. שנה מהיום אני מחופש"ש. מרגש לאללה. שנה זה הרבה זמן אבל בעצם לא כל כך.
אני אומר לעצמי שבא לי לחזור לקרייה, איפה שהיה לי חיי חברה פעילים, הבסיס היה ממלא את היום שלי והיתה לי סוג של שגרה. אבל אני שוכח כמה רציתי להגיע למקום שאני בו כיום.
יש לי כל כך הרבה זמן פנוי בין הידיים אבל אני כל כך עצלן. אני רוצה להפסיק להיות כזה, ולהגשים כמה דברים כבר שאני כל כך רוצה... להתחיל ללכת סוף סוף לחדר כושר, למצוא עבודה נורמלית, להשלים בגרויות, לעשות כבר רישיון. אני חושב שבשנתיים האחרונות לא עשיתי כל כך הרבה ולא התקדמתי. אז נכון, עבדתי, ביליתי, נהנתי מאוד מאוד וגם הייתי בצבא. אבל די, אני רוצה להתחיל להתקדם. יש לי הרבה שאיפות אבל כל כך קצת כוחות.
די להתמסכנות. די לרחמים העצמיים.
אני תוהה אם חלק מזה בא מהמחסור בזוגיות... לפני שלושה חודשים נפרדתי מהאקס שלי, למדתי מזה לחיות לבד, אני עדיין לומד ונהנה לי. אני בסדר עם זה. אבל באיזשהו מקום זוגיות מעניקה ביטחון עצמי. גם קצת מעבירה את הזמן. וזה קצת חסר לי. אני יודע שאני בסדר לבד, אבל זה יהיה נורא נחמד אם אמצא כבר את הגבר הזה... שיקבל אותי ויאהב אותי כמו שאני. זה נראה קשה למצוא בימים האלו. אני מניח שזו מחשבה של הרבה הומואים, הבעיה היא שהמחשבה הזאת אצלי מובילה - מין הסתם - להרגשה של "אני פחות טוב" ואני צריך להשתפר כדי למצוא בן זוג. מצד אחד זה גורם לי לרצות להיות יותר טוב ולשפר את עצמי, במיוחד במראה, אבל מצד שני - כל כך קשה למצוא מישהו שיאהב אותי וימשך אלי כמו שאני? אני הרי יודע שאני נראה טוב, אני בטוח בעצמי, אז מה הבעיה? שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
