יחי ההבדל הקטן בין חם לרך

כשאני חושב על זה, מה שבאמת מפריע לי בקרב בני גילי ובגדול שאר האנשים איתם
אני חולק שייכות  - זה החצנה גסה של "הייחודיות" של "נגד הזרם והממסד",
ממש תרבות ה-In your face.

להלן מספר דוגמאות שקופצות לעין (ומספר אמירות לא-פופולריות המלוות את אותן הדוגמאות):

• אתאיסטים שמציקים
  לאנשים דתיים - גם כי אני לא אוהב מיסיונרים (צ'רנו - ניסחת את זה בול) וגם כי לטעמי מדובר בהתנהגות שהיא גסה, מתנשאת, דורסנית, לא מכבדת - וזו התדמית שאתאיסטים יוצרים
  לעצמם (ממש גול עצמי, אם אותם אנשים באמת תופסים את מה שהם עושים כמיסיון - גם אם טכנית). בכלל, אני לא מבין למה זה מתכנס להגיון שרק על סמך זה שהם "יודעים את
  האמת", הם יכולים גם להתנשא? זה הופך הרבה אנשים דתיים לאנשים הרבה יותר
  טובים מהם בעיניי. אני לא אתפלא אם יש אנשים שהחליטו לדבוק בדת למרות הכשל הלוגי כי הם
  לא הרגישו צורך להפוך לשמוקים. אני יודע שזו הסיבה שאני לא מזהה את עצמי בתור אתאיסט (גם לא בתור תאיסט. אגנוסטי או דאיסט - אני אחליט כשאני אעמוד על ההבדל בין שתי התפיסות).
  

• אלה שאוכלים לא כשר ומחצינים את זה בקטע מוגזם: לכולם יש את החברים שנשמעים בערך ככה: "וואי אחי בא לי בייקון" או "מה זאת אומרת אין גבינה בהמבורגר?!
  אה, זה כשר פה? בוא נלך..." או "כשהייתי בברלין דפקתי סטייק של 100 קילו
  חזיר" - אז... אולי תסתמו את הפה שלכם?! ברצינות - זה לא מרשים אותי כי אכלתי לא מעט לא כשר בעצמי (אם כי לא הרגשתי צורך לספר לכולם) ולכן אני גם יודע שהעובדה שזה לא כשר לא הופך
  את זה אוטומטית ליותר טעים (אף שקיים סיכוי). אגב, רק לפרוטוקול - בייקון זה לא בריא בכלל, חזרזיר זה לרוב
  בשר קשה ומבאס יחסית לבקר ואילו המבורגר עם גבינה... אותו אני דווקא אוהב,
  במיוחד עם בייקון, אבל אכלתי לא מעט המבורגרים "כשרים" שעשו את העבודה מצויין.
  

• אלה שמתעקשים לא לעמוד
  בצפירה ביום השואה, בציבור - אלה המתעקשים לא לעצור, לא לעמוד, לא לסתום לשניה לשתי דקות. מילא בבית, כי זה ברשות הפרט ומי שנפגע מזה שיש מישהו שלא עומד בצפירה בבית צריך לקבל 2 סטירות ותזכורת להתעסק רק במה שנוגע אליו. אבל בפרהסיה זה בגדול להיות asshole - כמו סצינת הפתיחה של "מת לחיות 3" היכן שמכריחים את הדמות של ברוס ויליס לעמוד באמצע הארלם עם שלט שעליו כתוב "אני שונא כושים" ובין השורות נאמר "שם עליכם כ-זה זין גדול". לפרוטוקול (שוב): אני לא מסכים עם צורת ההנצחה הממלכתית, בטח לא כשיש
  יותר כסף להסיע תלמידי תיכון לפולין מאשר לסעוד ולתמוך בניצולי שואה. אני גם מסכים עם הגב' רות בונדי - אין למה לטוס לפולין כיום. אם כבר מטיסים את השכבה לחו"ל על חשבון ההורים, אז אולי למקום קצת יותר שמח?
  

ישנן אינספור דוגמאות נוספות, מכל תחום אפשרי. הדוגמאות הר"מ אינן אלא ביטויים לתבנית כללית של התנשאות (אשר לא פעם תביא לכוחניות, אדישות ושאר תחלואי החברה הישראלית דגם 2013) המאפיינת את התקשורת הבין-אישית בארץ ובמקומות רבים בעולם המערבי. דפוס ההתנהגות הזה הוא חמקמק ומופשט דיו בכדי שרוב החוטאים בו בכלל לא יהיו מודעים אליו (או שאני מתדרדר להומניזם ובעצם הם מודעים ומתעלמים?).

לפחות זה יצא.