I'm sorry I can't be perfect
אל תחלום את הדרך בה אתה רוצה לחיות, תחיה את הדרך בה אתה חולם |
כינוי:
just me and my life.. בת: 33 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
חצי שנה
עדיין לא מעכלת את מה שקרה
אני מתחילה להיזכר וכבר דמעות מתחילות לזלוג
לדעת שדבר כזה קרה, שחברים שלי היו שם, חלק מזה
לקלוט שגם אני כמעט והייתי נוכחת ברגעים המזעזעים האלו
מסתבר שזה השפיע ומשפיע עליי ועל רבים שלא היו שם
צמרמורת וקיפאון, רגשות בלתי מובנים ומודחקים
הייתי בדיוק בדרך לשם, ירדתי מהאוטובוס אחרי עזריאלי וחתכתי דרך החשמונאים
אך לפני שהבנתי שאני בדרך הנכונה לשם הלכתי במנחם בגין עד שהבנתי שטעיתי בדרך
אז חזרתי בחזרה והמשכתי לחשמונאים, וכשעברתי קרוב לחצי מהרחוב התחלתי לשמוע את סירנות האמבולנסים
חשבתי בליבי ואמרתי רק שלא קרתה תאונה או משהו בסגנון..
ואז אני שומעת עוד סירנות
תהיתי לעצמי וקיוותי שיהיה טוב למי שזקוק לאמבולנסים
(משום מה באותה הליכה הרגשות שעברו בי ברגעים של הסירנות היו בעיקר פחד, במיוחד ששמעתי מס' אמבולנסים ועוד בת"א..)
המשכתי לכיוון רוטשילד ומרחוק לא הבנתי מה קורה, למה ישנה התאספות שכזו? אני מתקרבת ועוד יותר מודאגת, מנסה לחשוב מה כבר קרה. וכל זה בזמן שאני הולכת אל יעדי שלבסוף גם לא הצלחתי להגיע אליו. סירבתי לעצור ולנסות לקלוט מה קורה עד שהייתי מטרים ספורים מהיעד. המשטרה כבר הגיעה ואותם אמבולנסים. כולי מתוסכלת, מבולבלת, כואבת ובודדה. היה לי קשה להאמין שיקרה משהו דווקא אצלנו, ודווקא בת"א. לא הצלחתי להבין מה קרה שלא יכולתי להיכנס. התחלתי לחפש אנשים מוכרים, חברים משם, התחילו הטלפונים.
זה התחיל בנסיעה שבה עברתי לבדוק משמרות בעבודה המשיך בבית חולים ונגמר בתחנת משטרה.
קשה לי לכתוב ולהסביר את כל מה שהלך באותו לילה, לילה לבן וקשה ששינה דברים רבים.
בבית חולים בעיקר זכור לי הרגע שבו ראיתי וזהיתי את חברי בתמונות שצולמו כשהם מאושפזים.
רבות המחשבות שרצו לי בראש. באחת מהן תיארתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מגיעה דקות ספורות לפני, אם לא הייתי בודקת משמרות ואם לא הייתי טועה בדרך ומתעכבת. לא רציתי לדעת מה הלך שם, רק לדעת שכולם בסדר ובריאים. לאחר מכן באותו לילה התחילו שמועות למיניהן. היה לי קשה להאמין להן, לא רציתי להאמין. כ"כ הרבה אנשים משם יקרים לי, בתור אחת שהייתה נוהגת ללכת לשם באופן קבוע הספקתי להכיר את החבר'ה הקבועים שהפכו לידידים וחברים קרובים ויקרים.
ועכשיו?
מאז אותו לילה.. אפשר לומר ששותקתי, קפאתי.
לא מצליחה לעכל, זה לא מציאותי, זה לא קורה לנו.
התרחקתי, לא מרצון. מתגעגעת לימים ההם.
ימים בהם הייתה אווירה פתוחה וחופשית ללא שומר ומצלמות בכניסה.
והיום?
למה במקום שבו בני נוער זקוקים למקלט, לאוזן קשבת, מתקיים רצח בכוונת תחילה?
כי אני הומו/לסבית?? (שגם זה לא כ"כ נכון לומר כי יש גם את הסטרייטים שתומכים, לדוגמת ליז ז"ל)
למי יש את הזכות לקבוע מי למוות ומי לחיים?!
לאף אחד.
כ"כ מבולבלת ומשותקת, אפילו שחלפה לה כבר חצי שנה :/
1.8.09 - ניר וליז ז"ל, לא נשכח ולא נסלח.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
