למה לא תבוא תשב, לא תצפה לא תתאכזב, דמיין אותי כמו שרק אתה יודע

זר קוצים / נתן יונתן

אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת,

אלך אל המדבר - ושם אלמד לכאוב

ואם שירים אהבת - רק שכתובים באבן,

אז בכיפים אגור, ובסלעים אחצוב

ואז כשנתכסה עם החולות בחשך

וספר הדברים בחשך יתכסה

תגידי לי מילים יפות מבכי ואושר,

"והוא כנראה אהב אותי האיש הזה"

(הניתוח לקוח מהאתר http://www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?n=4674&cat=419)

אם קוראים את השיר בלי שום הסבר הוא נראה כמו סינית.

אם מישהו יעז לשלוח דבר כזה לחברה שלו, כמה שהיא חובבת קיטש זה לא יעזור - היא תתפדח מזה. היא תבין שהוא אוהב אותה, אבל לא יותר מזה.

אך השיר שכתב נתן יונתן ז"ל מכיל הרבה יותר מסתם "הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה": במלחמת יום הכיפורים, נתן יונתן שכל את בנו ליאור.

ליאור אהב מאוד את הארץ וטייל בה לאורכה ולרחבה.

הוא היה מהאנשים שבאמת יכלו לעמוד מול הרים גבוהים ולחוש את היראה מהגובה העצום, את העוצמה שבהם.

הוא יכל לעמוד מול השקיעה ולהתרגש בכל פעם מחדש.

השיר הזה הוא בעצם שיר אהבה לאדמה ולארץ שליאור לא הספיק לכתוב, ונתן יונתן כתב אותו בשבילו.

מתוך ההקשר הזה, השיר מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה: אם האדמה "אוהבת" קוצים - אז גם אני אלך למדבר.

אני מוכן ללכת גם למקום הקוצים והברקנים כדי להתחבר לאדמה כשכואב.

אם השירים שהאדמה שרה יוצאים מההרים הגבוהים, ומהרוח החרישית שנשברת בין הצוקים הרחבים והמחודדים, אז אני, בתור אוהב האדמה, אעקור את דירתי ואגור שם, כדי לכתוב לאהובתי את השיר שהיא אוהבת.

ליאור, כמו שאמרנו, נהרג. יצא שהוא "התייחד" עם אהובתו האדמה כשקברו אותו בתוכה ("עם החולות בחשך").

האדמה אז יכלה לומר לו מילים שיפות מכל ההספדים (בכי) ורגעי השמחה המשותפים ("אושר").

היא אמרה לו שעכשיו, כשהוא נתן א ת חייו, היא יודעת שהוא באמת אהב אותה ולא סתם עשה דאווינים בשירים וקוצים.