הרי שנים לא עדכנת, ופעם במליון שנה אתה נכנס להגיד שלום.
התחלתי לכתוב את הבלוג הזה כשהייתי בן 17, נער צעיר מלא מוטיבציה ורעב להצלחה - ניגנתי המון בפסנתר, למדתי המון יצירות, הלכתי להרבה קונצרטים. גם אם לא הייתי הפסנתרן הכי מוכשר או זה שיזכה בתחרות רובינשטיין - תמיד הייתה לי מוטיבציה. אני נזכר ביצירות שלמדתי - הסונטה השנייה של סקריאבין, האגדה אופ 14/2 של מדטנר, אטיודים של סקריאבין - ועוד ועוד. כמות לא קטנה - האיכות - המממ.. אני לא אוהב את הנגינה שלי פעם. מצד שני, לא הייתה לי ביקורת עצמי כמו פעם.
הספקתי ללמוד נגינה גם לא מעט תוך כדי השירות הצבאי, אפילו שהייתי ג'ובניק, זה לא דבר של מה בכך. התמדתי, למדתי, הייתה לי תשוקה אדירה.
לאחר הצבא הלכתי ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב בבן גוריון. מאוד אהבתי מתמטיקה - גם אם היא לא תמיד החזירה לי אהבה. תמיד הייתה מוטיבציה אינסופית ללמוד - ולמרות שהתואר היה לי מאוד קשה והיה לי ספק אם אסיים אותו בכלל - סיימתי. ב2013, כשסיימתי את התואר, פגשתי את יוליה (האקסית) היא הייתה בישראל, ואני טסתי לברלין אליה. אחח, כמה שהייתי מאוהב בה, וכמה הייתה יפה, עברו יותר מ6 שנים מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותה. ואיכשהו, אני לפעמים עדיין מתגעגע.
מאז גם התחלתי לעבוד בהייטק ואני עושה בו חיל גם היום. מרוויח טוב, עבודה יציבה, קניתי לעצמי שם תעשייה. יש לי קריירה. ואוו, קריירה, היום כולם עסוקים בלהשוויץ איפה הם עובדים, עם מי שתו קפה בבוקר. זה עולם של נראות, תשומת לב ואינסטגרם. אני לא חוטא בו? אני באבו אבוע חוטא בו. מעלה גם לסטורי מדי פעם כדי לראות מי הציצה, מעלה פוסט ומחכה ללייקים.
בקיצור - הצלחתי בהרבה תחומים בחיים - קריירה, השכלה, מוזיקה. אי אפשר להגיד שאני כישלון מוחלט בתחומים האלו. למעשה אפילו מצליח ומצליח מאוד.
בתחום אחד נכשלתי כישלון חרוץ בשנות ה-20 של חיי - למצוא אהבה ולתחזק זוגיות. כישלון חרוץ של ממש. הכרתי המון בחורות - בצבא,אוניברסיטה, דרך חברים, דרך הפייסבוק, איפה לא. מי שהתעניינתי - לא התעניינה.מי שהתעניינה - לא התעניינתי. עם יוליה לא הצלחתי להתגבר על המרחק
עם ליאת זה לא עבד, אז יוליה זה היה 9 חודשים שמתוכם תכלס שבועיים נטו כי הכל היה מרחוק, וליאת 3.5 חודשים שזה היה יותר קדחת ממערכת יחסים במבט לאחור.
עכשיו, שנות ה-20 עברו ואני כבר בן 31. באוגוסט הקרוב אהיה בן 32. כמעט כל הבנות השוות בגילי כבר תפוסות, נשואות, חלק עם ילדים. בחורות שנשארות בגיל 30 רווקות - לרוב יש סיבה לכך, ולרוב היא לא טובה. אני לא אומר שכולן כאלו, ממש לא. אבל הבחורות השוות באמת נתפסות עד גיל 25 ותמיד יש להן חבר, אולי יש שבוע בו הן רווקות. ובחורות בנות 30 לחוצות ילדים ובצדק. הן רוצות תוך שנה חתונה ואז להיכנס להריון
אני יודע שישנאו אותי על ההכללות האלו, אבל אי אפשר להילחם בביולוגיה הזו והגיוני שבחורה בת 30 תרצה להתחתן ולהביא ילדים במהרה. בניגוד לבת 20 שיודעת שיש לה עוד זמן.
ואני? מה לי ולילדים? אני בעצמי רוצה ילדים, אבל לעזאזל, אני גם רוצה זוגיות, לכל אלו שחושבים ש"כן תכיר מישהי ותוך שנה תתחתנו למה לא?" כל שנות ה20 שלכם בניתם זוגיות ארוכה, נורמלית, ואני, לא מגיעה לי אחת?
איך אני, הבחור שתמיד אמרו עליו שהוא יפהפה, חתיך, חכם ומוכשר, כל שנות ה-20 עבור לי בלי זוגיות משמעותית אחת. אין ספק שצריך מזל, המון מזל, ואין ספק ש*גם אני עשיתי טעויות בדרך וגם לי יש חלק בזה*. אבל בשורה התחתונה, אני לא מאחל לאף אחד לעבור את כל שנות ה-20 שלו בלי זוגיות, בבדידות מוחלטת. בלי מישהי לישון איתה, לחוות איתה חוויות.
ואל תגיד לי "אתה תמצא" . כי לא מצאתי. שנות ה-20 עברו, זוגיות צעירה, תמימה, בלי ילדים וחתונה ברקע - כבר לא תהיה לי .
אלא אם כן אצא עם מישהי ממש צעירה, והאמת? אם בת 25 אמרה לי שאני זקן מדי, אפילו בת 27 אמרהל י ש "31 זה גבולי בשבילה" אז אני לא יודע מה יהיה ב -32. ומתישהו גם אני ארצה ילדים ואולי אפילו יותר ממנה.
אני גם לא נהיה יותר חתיך או חכם עם הזמן. אני לא אותו צעיר יפה בן 25, אני בן 31 וכבר לא נראה כמו ילד.
מעבר לכך גם המוטיבציה ירדה. כשכולם מסביבך בזוגיות, אתה לא רוצה לראות את כל הזוגות, זה נורא, כל פעם לצאת עם זוגות שחוזרים על אותה מנטרה של "אתה תמצא", הם תמיד היו בזוגיות, הכל היה להם קל, ומבחינתם כל אחד מוצא כמו שהם מצאו. הם לא יודעים ולא ידעו מה זה לעבור את כל שנות ה-20 בלי זוגיות. הרבה ימים אני פשוט מסתגר בדירה שלי ולא עושה כלום. עובר מחדר לחדר, קורא, מנגן, וחושב לעצמי - יש סיכוי שהחיים האלו ימשיכו ככה עד המוות. אפילו ניתקתי קשרים עם חלק מהחברים, פשוט כי נמאס לי לראות את כולם סביבי בזוגיות, זה פשוט הפך לבלתי נסבל. זה לא היה ככה פעם, בשנות ה-20 עוד פירגנתי, אבל היום אני כבר סובל מזה.
אפילו אמא התחילה להציק לי , והיא מעולם לא שאלה אותי על זוגיות.
אז למה הזכרתי את הפסנתר קודם? כי אפילו המוטיבציה שלי לפסנתר לא כמו שהייתה פעם. אני עדיין מנגן ולומד, אבל אולי בגלל חוסר הזוגיות, הבדידות, הנגינה מאבדת כבר מהמשמעות שלה. תמיד דמיינתי שאנגן למישהי, זה אף פעם לא קורה. אני עדיין אוהב וממשיך לנגן, אבל משהו, לאיטו, כבה שם. המוטיבציה נאבדת. בכוח לפעמים אני יושב ומנגן ולומד משהו חדש, ואז היא חוזרת, אבל.. זה לא כמו שהיה פעם וזה עצוב לי .
עם הגיל אנחנו נהיים יותר בררניים וסף הריגוש שלנו הולך ועולה. פחות מנסים להכיר אנשים חדשים, פחות מתלהבים מלהכיר בחורות, פחות ופחות ופחות. נהיים יותר מתונים. חישבו על תינוק שקיבל צעצוע ואחרי שבוע נמאס לו .אחרי עוד שבוע? צעצוע חדש , וכך הלאה. יום אחד נמאס לתינוק מכל הצעצועים שלו. כך גם אנחנו. ובאופן אבסורדי - הערך שלנו עם הגיל רק הולך ויורד - למרות שאנחנו דורשים יותר - אנחנו שווים פחות.
מי שרוצה לכתוב לי - [email protected] או בפייסבוק hod gabriel
קצת תמונת בשביל צומי:
לפני 4 שנים בסנט פטרסבורג, רוסיה
לפני מספר חודשים עם יואב מאור (הבלוגר הידוע) בבלאק כפר סבא
עם הפסנתרן ניקולאי לוגנסקי, לפני שנה. לא, אני לא כזה, הבנאדם פשוט נפיל!
ותמונה כשהייתי צעיר, בן 24, לזכר הימים הטובים:
לילה טוב ישראבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
