אז אני אנסה לכתוב בתמציתיות מפורטת או משהו מהסוג הזה, כי נמאס לי לעשות המון טיוטות ובכלל לא לגשת אליהן. אני אתחיל מהמשפט האחרון (שלמעשה לא ממש יהיה אחרון כי אני לא אכתוב אותו שוב): אני צריך חופש.

בערב של יום שני, יום לפני הלימודים, השלתי את עצמי שאני כבר לא מהמתרגשים מסיום הלימודים ושאני אלך לישון נורמאלי ב23:30 מקסימום ואתעורר רענן לבית הספר. אז זהו שלא. אני לא יודע אם זאת הייתה כן ההתרגשות (ואם כן אז התרגשות מוזרה כי לא התרגשתי), או סתם כי פשוט נמסתי מהחום שהיה בחדר (ואני שונא את זה כי החלונות פתוחים ובכל זאת אני בטוח שאם הייתי ישן בלי חולצה עם שמיכה בחוץ הייתי קופא). אז אני משער שהלכתי לישון ב1:30 אם לא יותר מאוחר אחרי שהחלטתי להיות נועז ולשים את המאוורר על עוצמה 2. קמתי בבוקר הרוג ונחוש, אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לבית הספר בערך ב7:58, העדפתי לאחר בקטנה ולהתחמק מהקטע המייגע של להגיד שלום לכל מי שלא ראית (אבל אם באמת הייתם מתגעגעים הייתם טורחים להפגש במהלך החופש), אבל אחותי הגיע ואיכשהו הקפיצו אותי והגעתי אפילו לפני הזמן.

לא משנה. אחרי אי אלו ארועים התיישבתי פחות או יותר באיפה שישבתי שנה שעברה (רק בכיתה שונה, שעכשיו היא בבניין שכשאנחנו היינו בז'-ח' היה י"א, אבל מאז כל המיתריסטים משנה בלי הפסקה את ההגדרה שלו) עם גל לידי, ועם שתי כיתות י"ב שלא מורגש הקיום שלהן, עכשיו עם דין ועומרי מגן (שחזר משוויץ) שעברו אלינו. השעה הראשונה עברה בקטסטרופה משמעתית כשג'וליה נכנסה במקום אביבית שליוותה את הבת שלה ליום הראשון של כיתה א'. אחרי שסיפרתי לכל הצופיפניקים שאני משתמט (כאילו שדחיתי את הצו גיוס) רן החליט לצעוק את זה לכל הכיתה ועכשיו אני לא ציוני בעל כורחי. אני חושב שדיי עם סיפורי בית ספר (כמו השירה המוגזמת והאובראקטינג של דניאל יחזקאלי בטקס פתיחה וה"תתגייסו לצבא, תתגייסו לקרבי, תהרגו ערבים" הקבוע של פיני בדש, והכל כשישבתי ליד דניאל קפלן בשיחת פוליטיקה בזעזוע מהדעות שלו ומהשפם), והדבר החשוב הוא המערכת, שכנראה תשתנה אבל תשאר בגדול באותה הרוח. אז הינה-

אין ממש מה להגיד. זה חולני ואני ממש לא אוהב את העקרון של לבלות את השעות 14:45-15:30 בבית הספר במקום בחוסר מעש בבית. אבל נכון לעכשיו אני מתרונן מהמחשבה על פסיכולוגיה. אומנם קיבלו שלוש חוברות, אבל מאז היום בבוקר אני פשוט מצפה לזה בקוצר רוח נוראי.

אחרי סיום הלימודים באחת חזרתי הביתה, ובארבע הלכתי לקהילה כדי להכיר את הרכז החדש, חנוך. שנשמע ממש יבש ולא משהו לפי האימייל שהוא שלח. ובסוף הסתבר כממש אדיר. הן מהרושם הראשוני, והן איך שהישיבה התנהלה (והוא איתה) והשיחה האישית שלי איתו. בעיקר עבדנו על מה לעשות ביריד החוגים מחר כדי למשוך הרבה ילדים ולפתוח את השנה בֶטרוף. בשיחה האישית הוא הראה שהוא הרבה פחות דורשני משי (אני לא בטוח אם זה לטובה) ומנגד דיי חושב שאנחנו ממש זורקים זין על הדרכה ("אני מקפיד אתכם על דברים כמו הגעה עם חולצת נוע"ם לפעולות" "ברור לך נגיד שאי אפשר להגיע לפעולה באיחור של עשרים דקות"). אחרי שהכל נגמר (אני מעריך שזה היה בערך 19:00), הלכתי לניר ושיחקנו הירוס 3 (קומפליט!)+טוסט עד 21:20.

רביעי (היום השני ללימודים!) אין כמו לגלות אתמול מאוחר שאפשר להתעורר שעה אחרי. למרות שבשורה התחתונה זה כנראה יותר מזיק ממועיל כשמסיימים ב15:30 ביום של נוע"ם ואני כנראה אצטרך להגיע ישר לסניף, לאכול את הבזיון הגסטרונומי שנקרא האוכל של היול"א ואחרי כל זה לחזור הביתה בבערך שבע וחצי / שמונה עם תיק עלי. רצח עם.

שעתיים ספרות, עם ענבל שלימדה אותנו בט'. שמחתי כשגיליתי שאנחנו לא עם נורית, בעיקר כי נורית היא אומנם אחלה במישור האישי אבל חרפה כשזה מגיע לסיכומים. את השעה הראשונה בערך ענבל הקדישה לכמה שהכיתה מזעזעת אותה מבחינה התנהגותית ושאנחנו זבל עופות וכו'. השעה השנייה הוקדשה למה נלמד, אופי השיעורים והחומר, ומבנה בחינת הבגרות. שעת ספורט עם שי (באסה שאנחנו לא עם שכטר) התחילה באיחור והתרחשה במחששת הבוגרים (כשיוצאים לחצר של בית השכבה, ממשיכים בשביל ונתקלים במדרגות. המדרגות האלה.) סתם על מה נעשה ועוד כמה דברים לא חשובים/רלוונטים אלי (זה בעצם אותו דבר? ;-)).

לא אהבתי את דבי באנגלית. היא התאפרה, שיחקה אותה לא לבבית והכי גרוע, פתאום התנהגה כאילו שהיא יכולה לעשות משמעת. התוכנית לימודים השנה סובבת השנה סביב העקרון של "שנה שעברה לא עשיתם כלום אז השנה הולכים לפתוח לכם תתחת". טיפה הגזמתי אבל ההבדל הוא דיי שמיים וארץ כשהשנה עושים מטלה ספרותית, דו"ח קריאה (אם זה לא אותו דבר) והפרוייקט. בערך באמצע השיעור קיבלתי אסאמאס מחנוך - להיות ב15:45 בקהילה כדי לעבוד על שלטים ליום חוגים (הרחבה בהמשך).מה שמוביל לשעתיים האחרונות. סליחה, שלושת השעות האחרונות (). מחשבים עם סופי/אלה (אני חושב שזה השני, עדיין לא נסגרתי על השם), ג'אווה. היא הסבירה דיי לא ברור (אני לא אוהב את השיטת לימוד של "אני רושמת הרבה דברים בלי להסביר אותם או למה דווקא ככה אני רושמת את זה, ואתם מקבלים את זה כמובן מאליו בלי להתווכח"). מהשעה השמינית הברזתי (לא ממש הברזה האמת כי דיברתי עם המורה לפני והסברתי לה את המצב) כי רציתי לעבוד הביתה קודם כדי לאכול משהו ולהפטר מהתיק.

הגעתי לקהילה קצת לפני ארבע כדי למצוא שם את ניר, דקלה ושי (ולמה כוסעמק כל השאר לא הגיעו?). לא באמת עשינו משהו, אני וניר. עזרתי בלעצב את הקטע של השלט כתיבה מהלך. עזרתי זה באתי לעשות את זה אבל עשיתי גרוע אז בסוף שי עשה. כמה דקות לפני ארבע וחצי העמסנו את הכל באוטו של שי ונסענו לפיס.

(אני רוצה לא לפרט יותר מדי כדי לא לעריך סתם את הפוסט) הקמנו את הדוכן בכניסה למגרש הכדורגל של הפיס, והסיוטים הלוגיסטיים באו בהתאם: המקום היחיד שהיה אפשר לשים לידו את כירת הגז היה ליד הכניסה למגרש הטניס, ולא היה אפשרי בגלל שא' זה היה לא בטיחותי בעליל ב' (ויותר חשוב) זה הסתיר את השלט של מועדון התניס או אורי כדורי או שטות דומה שהיה תלוי שם. ובעל החוג הדלפן וניסה כל דרך כדי לסלק אותנו, אמר בהתחלה שלא אכפת לו שאנחנו מסתירים ואז שינה וורסיות ובקיצור יצר תחושת אמינות דומה לזו שקיימת במשפט קצב. זה כמובן גם מנע ממני ומניר לעשות משחקים לילדים (כנראה לטובה). אז בסוף יצא שאני ואיילה יצאנו ביחד לחלק פליירים וניר וגורי הכינו בעצמם את הדברים המטוגנים (שהיו טעימים האמת. לפחות אלה עם הריבת חלב בפנים, אלה עם השוקולד היו ממש לא משהו), השאר סתם עשו דברים לא יעילים, כמו שרלוק שהגיע באיחור וגם אז סתם נמרח על הדוכן שלנו, וכשהוא סוף סוף ניגש לדבר עם מישהו זה היה עם המחלק פלייארים של הבלאק בורגר. כאילו מה?

באיזשהו שלב ניגשה אלי המרכזת של הצופים (נירית?) ולחצה לי את היד ואחלה לסניף שלנו בהצלחה ואמרה שאנחנו לא תנועות אויבות וצריכים לעשות שיתוף פעולה. התרגשתי כמו ילדה קטנה (רק חבל שמה שהרכזת חושבת זה לא מה שהתיכונסיטים והחניכים שלה ברובם חושבים). במעבר קצת חד אני רוצה להזכיר שאני מעדיף שלא להזכיר את עדן (החניכה - עכשיו בקוה"ד - של דקלה) שהייתה בשיא הכנות קוץ מעצבנת (וזה בלי מרירות ולנסות להעליב). כולל דיבור נגוע וכולל לצעוק עלי באמצע שאני מדבר עם יואב ויגודה (החניך שלי, עכשיו בד') שלשתוק ושהיא כבר דיברה עם אמא שלו (זו הייתה אמא אחרת) ובלה בלה מולו. ובסוף אמרתי לה (אולי בקצת עצבנות) שלא תעשה את זה יותר אף פעם ובסוף היא נעלבה כמו בת 2 (סליחה אבל זה מה שקרה) ודקלה הייתה צריכה לבוא ולבקש ממני שאני אגיד לה סליחה. וזהו כעקרון. התקפלנו ב19:00 ומשהו אחרי שכבר נגמרה התנועה. אני אישית חושב שעבדנו יפה והצלחנו להגדיל את הסניף (למרות שעדיין לא עשינו את הגיוסים) למרות שאי אפשר לדעת עד שנגיע לפעולה ביום רביעי בשבוע הבא.