כמו שאתם מכירים אותי, אני ילדה נמוכה קצת ,קצת ביישנית, אין לי כל כך הרבה חברים, אני שונאת להיות במרכז העיניינים ויש לי או יותר נכון אין לי בטחון בגרוש.
כשהייתי קטנה(בת 4)ביקשתי מאבא שלי שילמד אותי לקרוא והוא עשה את זה, בגיל 5 כבר ידעתי לקרוא בצורה מדהימה.
בגן הייתי מקריאה סיפורים לילדים והרגשתי חכמה יותר ביחס לגיל שלי, רצו אפילו לעלות אותי מהגן ישר לכיתה ב' אבל אמא לא הסכימה כי הייתי קטנה מדי -בגודל וזה היה יכול להשפיע לרעה.
ואז הגעתי לכיתה א' ומה שעשיתי כל היום זה עבודות במחשב במקום ללמוד עם כולם. הרגשתי שכולם מעריצים אותי, היו לי הרבה חברים בכיתה, תמיד פנו אליי ושאלו אותי שאלות ועזרתי לכולם- הרגשתי בטחון ועוצמה בכיתה. הייתי שמחה ללכת לבצפר בכל בוקר.
ואז הגעתי לכיתה ג', עברתי למודיעין. בבצפר החדש ובסביבה החדשה דווקא נקלטתי מהר, נהיו לי כמה חברות טובות והרגשתי בהתחלה שהשינוי היה לטובה, עד כיתה ד' המשכתי להפגין בטחון עצמי גבוה.
אבל אז בכיתה ה', לא הייתי יפה במיוחד, אולי אפילו מכוערת וכולם כבר התחילו להסתכל על המראה ולשפוט אנשים לפי המראה. פתאום התחלתי להרגיש בודדה, פתאום כבר לא היו לי חברות טובות, אולי רק אחת..פתאום אנשים התחילו לצחוק עליי, פתאום הרגשתי הכי רע שבעולם ללכת לבצפר, שנאתי את המקום הזה כמו אני לא יודעת מה...נסיתי להתעלם מהם והם ידעו לעשות הכי רע שבעולם, וזה נמשך שנתיים שלמות.
בכיתה ז' הגעתי בודדה וחסרת בטחון לעירוני ב'..רק בסוף כיתה ז' הצלחתי להקשר לאנשים ולהתחיל ליצור קשרים וכל השנה הייתי לבד ולא דיברתי עם אף אחד. אנשים ניראו לי רעים ומגעילים.. ככה לפחות זכרתי.
במהלך השנים זה השתפר והבטחון שלי קצת עלה..
אז כן, גם היום אין לי הרבה חברות ואף פעם לא הייתי במרכז העינינים וזאת שמוקפת במליון חברים.. אני יודעת שהרוב זה בגללם, בגלל הילדים המגעילים האלה, שאני בטוחה שהיום הם אנשים טובים ולא זוכרים את זה אפילו, אבל עליי זה השפיע, אף פעם לא יהיה לי בטחון כמו שהיה לי אז, עד כיתה ד'. תמיד אני אהיה ביישנית במקרים מסוימים, מופנת וחסרת בטחון..
אני אפילו לא זוכרת את הפנים שלהם ואת השמות שלהם או את המילים שלהם, אני רק זוכרת את ההרגשה המגעילה הזאת שליוותה אותי שנתיים שלמות, ששינתו אותי כל כך והלוואי הלוואי הלוואי שלא הייתי צריכה לעבור אותם....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
/\/\/\/\/