סיפורים שלא סופרו.

אתם מכירים אותי.הסיפור שלי מוכר בכל בית ספר ובכל שכבה.

אני נועה.נו זאת שכולם אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב,בת 16.

מאז שהייתי קטנה אני זוכרת את עצמי בתור "הילדה שלא רצתה להתבגר".

לא התלבשתי כמו כולם וגם לא הייתי מתיפייפת יותר מידי לפני שהייתי הולכת לבית הספר.היו לי חברות אבל אף אחת לא הייתה חברה אמיתית.תמיד הייתי מושא ללעג מצד חברי לכיתה ולשכבה.מאז שאני זוכרת את עצמי,שנאו אותי בלי סיבה.

אני לא רוצה לקחת יותר מידי מזמנכם אני רק רוצה להכניס אותכם ליום אחד בחיים שלי.אני אבקש ממכם להתנתק לרגע מהחיים שלכם ולהיכנס לתוך הראש שלי.

השעון המעורר מעיר אותי בשבע בבוקר,ואני מתכוננת לעוד יום בתיכון.מצחצחת שיניים,בוחרת בגדים יפים,ומתאפרת. עכשיו חשוב לי המראה החיצוני.

אני מגיעה לבית הספר ומתקשרת לחברה שלי,החברה היחידה שלי,שיר.שואלת אותה איפה היא ומתחילה להתקדם לכיוונה.

אני הולכת במסדרון והבנים של כיתתי עוברים ליידי.לא בוקר טוב אני שומעת מהם,אלא "אויש איזה סירחון".ואני?אני כבר הרגלתי את עצמי להתעלם וכשזה לא עבד אימצתי לעצמי תשובה לכל פניה כזאת:"שתוק".

אני מגיעה לחברה שלי,אנחנו יושבות ביחד עד הצלצול ובצלצול אנחנו נכנסות לכיתה.

המורה שלנמו נכנסת ומתחילה בשיעור.ה"ליצן" הכיתתי שלנו זורק איזה בדיחה וכולם צוחקים.אני זורקת איזה בדיחה וכולם אומרים לי לסתום כבר ושאני מפריעה לשיעור.

צלצול להפסקה.אני וחברתי יוצאות מהכיתה ומתקדמות לכיוון היציאה לחצר.גם בדרך אנשים דוחפים אותי וזורקים כמה קללות שטותיות שאמורות להזיז לי.החברה שלי לא אומרת כלום.לא מגנה עלי.שתינו כבר התרגלנו.

בשיעור השלישי או הרביעי לערך,אני כבר מתחילה לאבד את החוסן שלי לאותו היום.אחד הבנים יורד עלי בכיתה ואני יוצאת החוצה לחצר למתחילה לבכות.

ואני שואלת את עצמי,איך ילדים,בגיל שלי, יכולים להיות כל כך אכזריים?הם לא יודעים שגם לי יש רגשות?והאם הם אי פעם חשבו מה הם היו מרגישים אם הם היו אותו ילד שכולם יורדים עליו,שמתייחסים אליו כאילו הוא זבל?

אז בפעם הבאה שתפגשו את הילד הזה במסדרון,תזכרו אותי.

עופר הוביל את ליאת לחדר המורים,אבל זו ביקשה לשבת בחוץ ולהירגע.

היא לא רצתה שאנשים אחרים יראו אותה במצב הזה ולכן הם יצאו לחצר בית הספר שהייתה ריקה מאדם.הם התיישבו על אחד הספסלים וליאת פרצה בכי.

"די,די."הרגיע אותה עופר.

משנרגעה סיפרה לו את כל הסיפור ואת המקרים שקדמו לו ושאלה אותו מה היא צריכה לעשות.

"את יכולה לדבר עם היועצת,ואם את רוצה אני יכול לבוא איתך או לספר לה מה אני ראיתי."

-"אני לא רוצה שידעו.אני רק רוצה שהסיוט הזה יגמר."

"את לא יכולה להמשיך ככה.הוא מסוכן לך.את חיבת לספר למישהו שיכול לעזור לך.אני רואה אותך רק בשעות היום וכל זמן שאת תחת העיניים שלי אני יכול להשגיח בעצמי,אבל אחרי בית הספר אני לא יכול להבטיח את בטחונך."

-"אני יודעת שזה מסוכן אבל אני באמת לא רוצה לספר לאף אחד ואני מקווה שתוכל לשמור את מה שראית לעצמך."

"את לא מבינה זו חובתי לספר.אם תלמידה נמצאת תחת סיכון אני מוכרח לדווח"

-"אני מבקשת ממך שלא תגיד שום דבר לאף אחד בנתיים"

"בסדר.אני אשמור את הסוד שלך בנתיים."

שתיקה.

"ורציתי לשאול אותך עוד משהו."

-"כן?"

"בקשר למה שיריב צעק שם בכיתה..הוא חושב שאני ואת..שאנחנו....שקורה משהו?"

-"הוא...הוא חושב שכן."

"למה הוא חושב ככה?"

-"הוא דיבר עם היועצת והיא אמרה שאחד המורים שלי ראה סימן כחול על הבטן.אתה פשוט היית במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.אבל האמת ש..." והיא הרגישה מחנק בגרון.המילים נתקעו לה.

"האמת שמה?"

היא מוכרחה להגיד לו את זה עכשיו.היא חייבת להוריד את זה מליבה.

"האמת שאני באמת מרגישה אליך משהו..."

-"אני...אהה...תראי ליאת,אני המורה שלך וזה טבעי ש...תראי אני חושב שאת תלמידה טובה ו..."

גם לו המילים נתקעו.זה לא שלא היו לו מילים אבל גם הוא אהב אותה.הוא התלבט אם להגיד לה או לא.

"אני גם חושב שאני מרגיש משהו,אבל אני בן אדם מבוגר ואני יודע שזה אסור.את תביני את זה עם הזמן.אני חושב ש...שכדאי שאני אקח אותך הבייתה."

בצהרי אותו יום,בשיעור ספרות,השיעור האחרון של היום,כל מה שליאת יכלה לחשוב עליו בזמן ששמעה את קולו המקסים של מורה,עופר,היא חשבה על השיחה עם היועצת יותר מוקדם באותו היום.

בדקות האחרונות של השיעור הורה להם עופר להעתיק את הסיכום מהלוח.הצלצול נשמע וליאת עדיין כתבה בזמן שכל הכיתה נשארה.כך יצאו כולם עד שנשארה לבדה בכיתה.מכשסיימה להעתיק מהלוח נכנס לכיתה יריב.

-"תגידי,את מתחמקת ממני שוב?"

"אני פשוט עסוקה קצת בזמן האחרון."

-"עסוקה...במה את עסוקה?"

"אתה יודע דברים של היום-יום."

-"כן אה?...את יודעת,ליאת,שיצאתי כרגע משיחה עם היועצת?"

"וואלה.." אמרה לו ליאת והפחד התחיל להבנות בתוכה.

-"כן...שאלה אותי אם הייתי פעם בבית שלך...אם אני יודע מה ההורים שלך עושים ואיך הם מתייחסים אליך. בסוף היא הסכימה לגלות לי שאחד המורים שלך אמר שראה סימן כחול על הבטן שלך."

"כן גם אותי לקחה לשיחה אבל אמרתי לה שהכל בסדר" וכדי לא להרגיז אותו הוסיפה "אמרתי שנפלתי במדרגות."

-"את יודעת,פחות מעניין אותי מה אמרת.יותר מעניין אותי איך המורה שלך ראה לך את הבטן."

"אתה רציני?אתה חושב ש...?"

-"אני מקווה מאוד שזה לא מה שאני חושב"

"זה לא מה שאתה חושב.התמתחתי בשיעור וכנראה שהוא ראה את זה."

-"באמת?תמתחי את הידיים,אני רוצה לראות אם אפשר לראות את זה"

"תגיד לי השתגעת??אני לא עושה שום דבר ותעזוב אותי"

-"אני רוצה לראות שאין לי סיבה לדאוג..לדעת שאת עדיין שלי ולא של אף אחד אחר"

"אני לא שלך יריב.כבר אמרתי לך."

-"את לא רואה כמה אני אוהב אותך ליאת?אני לא יכול לסבול את המחשבה שאת אוהבת מישהו אחר."

"אבל אתה תצטרך לסבול אותה,כי ככה זה.ואותך אני לא אוהבת."

יריב תפס אותה בכתפיה,ואמר "אל תגידי את זה"

"אבל זה נכון יריב!אני לא אוהבת אותך."

הוא העיף לה סטירה.מחוזק המכה איבדה ליאת את שיווי משקלה ונפלה.

"חתיכת כלבה בוגדנית!שכבת איתו?שכבת איתו פה בכיתה?בו את מאוהבת אה?ומה קרה?המורה הדואג שראה סימן של מכה הלך ליועצת לספר לה?פגם בגוף שנתנו לו בזול?!"

היא שכבה על הריצפה,כואבת מהמכה שקיבלה מהנפילה.ובאותו רגע נכנס לכיתה עופר.

לרגע הוא הסתכל בתדהמה ומיד שאל "מה קורה פה?"

יריב נרגע והלך קצת אחורה.ליאת עדיין שכבה על הריצפה.

"מה קרה לה?מה עשית לה?"

-"זה לא אני,זו היא עשתה."

עופר הרים את ראשה של ליאת.ראה את לחיה האדומה ואת הדם שבצבץ מפיה.

"הרבצת לה?נגעת בה?"

-"אני...אה...אני לא..."

"תגיד לי אתה נורמלי?" אמר ומיד הרים את ליאת על ידיו.

הוא התחיל להתקדם לכיוון דלת הכיתה,מחזיק את ליאת ותומך בה,שתוכל ללכת,כפתאום שמע את יריב קורא לו.

"אז אתה ה'מורה' שלה אה? אתה לא מתבייש בהתנהגות שלך???הולך ושוכב עם ילדות בנות 16...חתיכת חרא זה מה שאתה."

-"סליחה?שלא תעיז לדבר עלי ככה!ועל ההתנהגות שלך אתה צריך להתבייש."

ובכך חתם את השיחה ויצא מהכיתה עם ליאת,כשבעקבותיהם פתאום יצא יריב וצעק "ליאת אני מצטער,סליחה."