יש מצב שהגעתי לרמה הכי נמוכה...שעמום מטורף ואני לא יכולה להרדם בגלל שכל לילה ב4 ימים האחרונים הלכתי לישון באיזה 6 בבוקר. סתם האמת הפעם ספציפית לא אבל עדיין לא יכולה להרדם ואני רואה את הסדרה סמנתה מי באינטרנט וזה כל הזמן נתקע אז אני נותנת לזה זמן (כמו ביוטיוב שיתמלא כזה...לא יודעת להסביר) אז החלטתי בנתיים לכתוב פוסט חפירה. באמת שזאת עומדת להיות חפירה לא חשובה אתם אפילו לא חייבים להמשיך לקרוא (אתם זה גורודצקי מן הסתם).
קיצר זה מוזר לשבת פה ב1 בלילה בשעמום כזה ולכתוב פוסט זה אווירה כזאת של הלילות האלה בחופש הגדול שיש פשוט את כל הזמן שבעולם ואין מה לעשות בו, ממש לא הרגשה של צבא שחוזרים הביתה פעם בשבועיים. אולי זה בגלל התחושה הזאת של סוף, כמו סוף שנה אז סוף השירות שלי וכנראה זה כמו תמיד החום הזה והתחושה הזאת של קיץ שגורמים לי לנוסטלגיה ואז לפוסטים של חפירה על דברים לא חשובים שקרו לפני שנתיים. אגב הכתיבה הזאת בלפטופ בלילה תוך כדי עצירת כתיבה מידי פעם בשביל מבטים חושבים כאלה גורמת לי להרגיש כמו קארי ברדשו ואני ממש אוהבת את זה כל מה שחסר לי זה לעשן (משהו בעייתי כרגע בלי להירצח ע"י אמא שלי) ולשתות קוסמופוליטן תוך כדי לבישת שמלה ממש יפה וממש יקרה שלא, אין שום מצב שמישהי באמת תלבש בבית. היא לא שמעה על בגדי בית?
קיצר לא יודעת זה כ"כ מוזר לחשוב שהשירות שלי מסתיים עוד 3 חודשים כי באמת שהוא עבר כ"כ מהר ואם אני מסתלכת אחורה קשה לי להיזכר במשהו מסויים חוץ מלפעמים שאני רואה באיזה פנקס איזה הודעה או מכתב שכתבתי למישהו שלוקחים אותי בדיוק לזמן המסויים הזה, והזיכרון הזה הוא תמיד כ"כ יפה ואני יודעת שאני לא אזכר בו יותר אף פעם. ובאמת שההתחלה הייתה קשה ורעה ושהטירונות וקורס חובשים היו התקופה הכי קשה שלי אבל מה שלא הורג אותך מחשל אותך ואם זה לא ביגר אותי ושינה אותי שום דבר כבר לא יעשה את זה. ואף אחד לא אומר את זה אבל אני די בטוחה שהשנתיים האלה שינו אותי ואני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שיתחילו לי עכשיו אני פשוט יודעת שאני לא רוצה את החיים שהיו לי לפני הצבא ובצורה מוזרה הצבא שם אותי במסגרת ממש נוחה כזאת ועזר לי לקחת הפסקה מהחיים ולהגיע למצב זן כזה שבו מהרגע שהגעתי לסדיר לא הייתי צריכה להפעיל את המוח ופתאום אתה לא לחוץ בזמן או ממהר להספיק דברים אתה נמצא במוצב של איזה 50 אנשים שרק אותם אתה רואה וישן איתם ומתקלח איתם ונושם איתם וכאילו הזמן לא זז ולא אכפת לך מכלום ואתה מוצא את עצמך לפעמים ישן שעה בלילה או עומד במחסום עם משקל של 30 קילו עלייך (והמשקל שלי לא הרבה מעל זה...וכן הגזמתי זה איזה 20 קילו) בעומס חום 5 ואין שום דבר שיכול לקרר אותך או עושה משמרת לילה בקור מטורף בהרים ליד ירושלים ואתה לא מבין איך הגעת לזה ומה גרם לזה שבנות אחרות יהיו פקידות מ9 עד 5 שמכינות קפה ואני שלא שונה מהם באף דרך מצאתי את עצמי בחור ברמאללה ואני יודעת שזה ישנה אותי לכל החיים ושמעכשיו כל בנאדם אני אדרג ואגבש דעה עליו לפי מה שהוא עשה בצבא ואני לא יודעת אם זה טוב או רע כי זאת כבר לא מדינה שקובעת יותר מידי לפי השירות הצבאי שלך וזה מעצבן אותי ואני לא יודעת, יעני אין לי קצת מושג מה אני כותבת פה אבל מי קורא פה בתלכס?
יש לי הרבה תכנונים לאחרי הצבא וכולם בחו"ל אולי כי אני מנסה לברוח מחיפה ומהחיים הקודמים שהיו לי פה (זה מוזר שכאילו החיים מתחלקים ללפני הצבא ואחרי הצבא...) ומפחדת מהרגע שלא תהיה מסגרת וכן כמה שאני מתבכיינת על המסגרת ורוצה תחופש שלי אני יודעת שאני אלך לאיבוד בו ולפעמים צריך מסגרת וזאת תהייה פעם ראשונה בחיים שרק אני מחליטה ואחראית לגמרי על הגורל שלי וזה מפחיד אותי כי אני לא סומכת עלי ויודעת שאם זה תלוי בי אז לא יצא ממני כלום ושבעוד 6 שנים אני עדיין אמצא את עצמי על הספה בסלון רואה פרקים של משהו בVOD ואומרת לכולם לעזוב אותי כי רק עכשיו השתחררתי ומה כולם רוצים ממני.
אז אני מעדיפה לברוח וזה מתחיל כבר בחפשש שלי שאני נוסעת בו לסין וחוזרת ממש לפני השחרור שאחריו התכנון (אם יצא) זה בערך ללכת לבקו"ם עם מזוודה ושניה אחרי שגוזרים לי את החוגר לעלות על מטוס לארה"ב לכמה חודשים ולהרוויח כסף ולהמשיך לדרום אמריקה ומה הסיכוי שזה באמת יקרה? אבל כל הלילות האלה בצבא שהיינו יושבים ומעשנים ומדברים על החיים שיהיו לנו אחרי הצבא והדברים שנעשה ואני פשוט רוצה לעשות הכל ולא לקחת את הסיכון שאני אשאב לכל המסלול הקבוע הזה של החיים של תואר עבודה חתונה ילדים ואז כלום, לחכות לפנסיה ואין לי מושג איך אני אברח מהמסלול הזה ויודעת שאין בי שום דבר מיוחד שמפריד אותי מכל המיליון אנשים לפני שאמרו שהמערכת לא תנצח אותם והם לא ילכו במסלול הזה והיום מוצאים את עצמם בהייטק עם שני ילדים ואישה שהם בקושי רואים כי הם במשרד כל היום ולא מבינים איך גם להם זה קרה...אבל אני לא רוצה
וחוץ מזה יש גם את הפחד הזה מהחיים ומהכישלון ומהריק הזה. ביום שאני אורזת את הדברים שלי ונפרדת מכולם ונוסעת הביתה מהצבא ומגיעה הביתה...ומה אני עושה אז? רואה טלויזיה? איך אני מעבירה את הזמן בידיעה שכל מה שיש לי עכשיו זה זמן ועוד זמן בלי תאריך תפוגה...זה מטומטם להגיד אבל אני מפחדת לגלות כמה החיים שלי בתכלס ריקים.
וכן, כאילו ברור שזה הפך לפוסט ממש ממש מדכא ועצוב
אז אני אכתוב פה זיכרון טוב.
יום שישי בשקד, מוצב של 100 אנשים איפשהו בעוטף ג'נין. ההרגשה הזאת שהזמן פשוט עוצר ואני נמצאת במוצב באמצע שום מקום ומסביבי רק הרים וחול והשקיעות הכי יפות בעולם ואולי איזה רועה צאן. התעוררנו ב10 והיה תדריך שבת שחופר בפעם המאה של ההנחיות של הצבא לשבת שכולנו יודעים אותם כבר בע"פ. אחרי זה אני והנהג והקצין (שהייתי אז דלוקה עליו ברמות קשות, תמיד רוצה את מה שאי אפשר) יוצאים לעשות קניות לשבת באיזה סופר ופתאום רואים אנשים אמיתים עושים קניות ונוסעים לבית שלהם, בית אמיתי עם משפחה אמיתית ועדיין זה לא עצוב או גורם לגעגוע כי פשוט טוב לי איפה שאני ואני מאושרת עם האנשים שם. אנחנו חוזרים למוצב ואז יש את הנוהל שבת שלנו. קונים קולה ויושבים לסיגריה בפרגולה ופשוט יושבים ויש את כל הזמן שבעולם ואז כל אחד הולך לחדר שלו וקורא עיתון סופ"ש (ידיעות אחרונות בקו חלוקה אום אל פחם) ומתקלח ומתארגן לארוחת ערב שאחריה רואים תמיד סרט אימה גרוע במועדון ואז יושבים עד 4 בבוקר ומדברים כי פשוט אין עוד מה לעשות חוץ מלדבר אבל אתה הרבה יותר נהנה, זה לא באמת ברירת מחדל.
אבל באותו הסופ"ש אני זוכרת שאחרי הצהריים במקום ללכת לישון (או אולי פשוט לפני) התקשרתי הביתה בשביל שיחת "שבת שלום" הרגילה וישבתי איפשהו בסוף המוצב והייתי שם לבד. ובאזור שם היה את הבית כנסת של המוצב (שהתפללו בו אולי בהגזמה 4 אנשים) ושמעתי את התפילה שלהם של שישי בערב ובאותו הזמן היה את המואזין של הכפרים וכל זה בזמן השקיעה וזה היה פשוט רגע מושלם כזה שאני יודעת שאני אזכור תמיד, כולל הריח, המזג אוויר, ההרגשה...
יואו אני נהיית קיטשית רצח בשעות האלה, מסתבר
אז שיר לסיום (כי איך אפשר בלי?!)
Simon & Garfunkel - Scarborough Fair
Are you going to Scarborough Fair?
Parsley, sage, rosemary, and thyme
Remember me to one who lives there
She once was a true love of mine
Tell her to make me a cambric shirt
(On the side of a hill in the deep forest green)
Parsley, sage, rosemary, and thyme
(Tracing a sparrow on snow-crested ground)
Without no seams nor needlework
(Blankets and bedclothes the child of the mountain)
Then she'll be a true love of mine
(Sleeps unaware of the clarion call)
Tell her to find me an acre of land
(On the side of a hill, a sprinkling of leaves)
Parsley, sage, rosemary, and thyme
(Washes the grave with silvery tears)
Between the salt water and the sea strand
(A soldier cleans and polishes a gun)
Then she'll be a true love of mine
בבלוג זה
בכל הבלוגים
