היום הגשתי את תביעת לשון הרע נגד "ידיעות אחרונות". האמת, לא התכוונתי לכתוב על זה בבלוג. אפילו לי הסיפור הזה כבר יצא מכל החורים. אני בטוח שגם לרוב הקוראים הסבירים. כמה גולשים, בכל זאת, פנו אליי והתלוננו שאני לא כותב על כך פוסט. הנה כמה מחשבות קצרות:
1. אני לא מסוגל להסביר רציונלית למה הגשתי את התביעה. כמה מהאנשים שאני הכי מעריך יעצו לי לא לעשות את זה - ירון לונדון, מוטי קירשנבאום, יעקב אילון ועוד ועוד. מיעוט קטן חשב שאני צריך לעשות את זה. הטיעון של הרוב היה - עזוב את זה. ישכחו מזה מהר. למה לך להמשיך להוציא אנרגיות על הסיפור הזה? אני לא יכול להגיד שהם לא נגעו בעצב רגיש. אני אדם פשרן מטבעי, מחפש מינימום חיכוכים (אני יודע שזה לא נראה ככה בעבודה העיתונאית שלי). גם אין לי עוצמה כלכלית מאחוריי, בלשון המעטה. בקיצור, היו לי הרבה פרפרים בבטן לפני שהגשתי. מזל שיש לי אנשים קרובים מאוד תומכים (על הדרך המדהימה בה נהגו ענת, זוגתי האהובה ועפר, שותפי לחיים ולהגשה, אני אספר רק כשממש יהיה לי אומץ להיחשף) ועורך דין נפלא, בועז בן צור, שלא מפחד משום דבר ועוטף אותך בשקט עצום.
2. למה בכל זאת הגשתי? לא ממש יודע. איפשהו, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אשתפן מול העוצמה של "ידיעות", שהם יגידו עליי דברי שקר, ממניעים זרים ואני אשתוק.
3. שכנעתי את עצמי, שהמאבק שלי נגד "ידיעות" הוא מאבק יותר גדול מהמאבק הפרטי שלי. לפעמים אני קצת פחות משוכנע בזה, אבל כל הזמן מרגיש לי, שהדרך בה מתנהל "ידיעות" היום היא איום על הדמוקרטיה הישראלית. לא פחות ולא יותר.
4. אני מקווה שהשבעתי את הסקרנות, אם קיימת בנושא ומבטיח שוב לנסות ולא להטריד אתכם במאבקי מול "ידיעות". תודו שהשבוע הצלחתי להתאפק ולא לכתוב כלום על הפלופ הניהולי המדהים של "ידיעות" בנוגע לרצח הערבים במלחמת השחרור...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר