כבר כתבו על זה לפניי (יורם קניוק ב YNET ואחרים), אבל הרבה זמן לא התביישתי כל כך כמו כשלבנה שטרן צעקה על ד"ר עז א דין אבו אל עייש, שאיבד את שלוש בנותיו. גברת שטרן הצליחה בדקה אחת של צעקות להמחיש את כל הדברים שמכוערים בנו.
כרטיס הכניסה לצעקות הוא, כמובן, היותה אמא לשלושה ילדים קרביים. זהו. היא יכולה להגיד כל מה שהיא רוצה. אם חלילה היה קורה משהו לאחד מהם, אז בכלל היא הייתה יכולה להרביץ לדוקטור המעונה.
אח"כ איך שהיא מדברת. הצעקות הצדקניות מול המצלמה. מי שצועק יותר, סובל יותר, צודק יותר. אבל לא באמת ראוי להתמודד עם הדברים רציונלית. מה שהרי באמת זעזע אותי, זו עצם העובדה, שהיא העזה לצעוק על מישהו ששכל את שלוש בנותיו, שיושב בבית החולים ליד מיטת הרביעית ובת נוספת שלו מאושפזת במצב אנוש בבית חולים אחר. תאמינו לי, אם אבו אל עייש היה פושע מלחמה (ולא סמל של שלום יוצא דופן ואצילי כפי שהוא), לא הייתי צועק עליו בנסיבות הללו.
אבל מה אני רוצה מלבנה שטרן? מתי גולן, פובליציסט שאני בדרך כלל מעריך, מטיף מוסר ב"גלובס" לדוקטור האבל. בטח. למה לא. חופש הביטוי, לא?
הוא כותב שהדוקטור מצא אשמים רק בצד הישראלי ולא בצד הפלשתיני. איזה דוקטור מנוול. אח"כ גולן מצטט ממאמר, שקובע שהערבים סובלים מחוסר חינוך חילוני נאור ומציע לגיניקולוג (פרימיטיבי דתי שכמותו) לקרוא את המאמר.
מה נגיד? לקרוא ולא להאמין.
שמעתי היטב את ד"ר אבו אל עייש. הוא ניסה בכל כוחו (ברוב ראיונותיו ואני מקווה שגם מתי גולן מוכן לתת לו הנחה, אם הוא אמר משהו בסערת רגשות כמה דקות אחרי שכל משפחתו מתה) לדבר גם עכשיו בעד שלום, לא להאשים אף אחד. הוא אמר שהוא מוכן להקריב את בנותיו, אם הן תהיינה הקורבן האחרון למען השלום. לי היו דמעות בעיניים. עבור מתי גולן, מסתבר, הדוקטור לא היה הגון דיו, הוא לא מספיק התבונן לתוך עצמו בקור רוח ושפט את מעשי עמו.
אדוני הדוקטור, לא בטוח שאני מייצג יותר אנשים ממתי גולן או לבנה שטרן, אבל רציתי להתנצל ולהתבייש, על איך שהם נהגו בך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר