טעיתי ובמקום הכי מבאס.

אין ציבור שאנחנו העיתונאים צריכים לעודד יותר מחושפי שחיתויות. הסיבות מובנות. חבל להלאות אתכם. בפוסט קודם המעטתי בחלקה של מעיין אגם, שהוצגה בתקשורת כחושפת פרשת הירשזון. עשיתי את זה כי מקורותיי בפרשה אמרו לי שחלקה קטן, שלא היו בידיה ראיות למעילה בניל"י, המעילה שהתחילה את הפרשה. ובכן, טעיתי. ייתכן שבהיבט העובדתי הצר, מקורותיי צדקו. גברת אגם לא סיפקה ראיות קשות למעילה בניל"י, אבל זה לא משנה. בירור נוסף שעשיתי העלה, שהתחושה במשרד מבקר המדינה היא שלולא גברת אגם, לא היה תיק והירשזון עד היום היה שר אוצר.

השחיתות בהסתדרות עובדים לאומית נמשכה שנים ארוכות. יש אומרים, עשרות שנים. היא השתרעה על היבטים שונים ומגוונים של פעילות ההסתדרות, רובם עדיין לא מוצו בחקירת המשטרה (ואולי ימוצו בקרוב בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה). לשחיתות העצומה בהסתדרות העובדים הלאומית נחשפו, במקטעים שונים, מאות בני אדם. אף אחד לא צייץ. אף אחד לא דיבר. גם התקשורת לא ממש התעניינה. מוסד אפור, משעמם שבראשו עמד איש אפור ומשעמם לכאורה, אברהם הירשזון. גם משרד מבקר המדינה לא התכוון לגעת בארגון. לא ממש חשבו שם, שהוא בכלל נתון לסמכות הפיקוח שלהם. כל זאת עד שהגיעו מכתבים אנונימיים, כתובים בלשון זכר, שפירטו חלק מהשחיתויות בארגון. לזכותם של אנשי מבקר המדינה והמבקר, שהם לא זרקו את המכתבים לפח. במקום זאת, הם התחילו לחפש את הכותב האלמוני. זה היה כרוך במסע חיזור אינטנסיבי, אבל בסוף מעיין אגם הסכימה לצאת מהארון, שמה את נפשה בכפה ושיתפה פעולה. בלעדיה לא היה תיק, לא הייתה נחשפת השחיתות (לפחות לא עכשיו) ולא היה אפשר לנקות את האורוות. מטומטם כמוני מוריד עכשיו באיחור את הכובע בפניה ומתנצל. אומץ ליבה ראוי להערצה. היא גם חיה בתחושה (לא בלתי מוצדקת) שנענשה על כך שחשפה את השחיתות.
 
אחרי שהתחלף, לכאורה, השלטון בהסתדרות העובדים הלאומית היא התגאתה בפני השלטון החדש בכך, שהיא זו שהלכה למבקר המדינה. זו הייתה טעות, כנראה. גם השלטון החדש היה קשור לשלטון ישן וחיש מהר היא מצאה את עצמה בחוץ (לשלטון החדש יש גירסה אחרת – לטענתו, היא עפה מכיוון שלא סרה למרות הארגון והפסיקה לעבוד. הנושא נדון בבתי משפט. פסק הדין קובע שהיא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, שפוטרה מכיוון שהתריעה על שחיתות. מקריאת פסק הדין אני התרשמתי שגברת אגם היא לא האישה הקלה ביותר לניהול בעולם, אבל כן ראיתי אינדיקציות ברורות לקשר בין חשיפת השחיתות למה שקרה לה בעבודה).

בגלל לקונה בחוק, מבקר המדינה לא יכול לתת צו הגנה לחושפי שחיתויות בארגוני עובדים. השורה התחתונה - גברת אגם איבדה את מקום עבודתה. איבדה את העבודה, אבל הרוויחה תהילה וחוב גדול של כל חברי הסתדרות עובדים לאומית, שהיא הצילה חלק מכספיהם והרבה מכבודם.  אם השלטון החדש בהסתדרות העובדים הלאומית רוצה להראות שהוא באמת מוביל לשינוי נורמות בארגון, הצעד הראשון שלו צריך להיות להפסיק את העימות עם גברת אגם, להזמין אותה ולהחזיר לה את מקום עבודתה. ואם היא לא רוצה לעבוד, אז שייתנו לה משכורת בלי לעבוד. גם אם תכפילו את משכורת החינם הזאת בחמישים שנה, לא תגיעו לעשירית מכספי השחיתות שגברת אגם עזרה לחסוך.