הפוסט האחרון שלי לא התקבל באהדה גדולה מדי. לקח לי קצת זמן להבין למה. היה נדמה לי שדבריי לא ממש מסעירים.

אנשים קיבלו את מה שכתבתי כאילו אני שמח על מותו של טופז. אני לא. אני גם לא ממש עצוב ולא ממש דחוף לי להעמיד פני אבל. בכל מקרה, בעיניי, זו לא הנקודה. אני חושב שטוב לו לטופז שהתאבד. הוא עשה, מבחינתו, את המעשה הנכון.  מה הייתה האלטרנטיבה מבחינתו? לעבור משפט משפיל, ביזוי חברתי נורא ומוצדק לו ולמשפחתו, תשלום נזקים לקורבנותיו, נידוי חברתי, שנות מאסר ארוכות ולצאת מהכלא בגיל 70 אדם שבור ומוכה. אין לי טיפה סימפטיה למצבו, אבל הוא עשה את הדבר היחיד הרציונלי מבחינתו (אלא אם כן אתם בעניין של קדושת החיים בכל מחיר ואז זה דיון אחר לגמרי).

יתרה מזאת, אני בכלל לא בטוח שהמדינה צריכה לצאת מגידרה כדי למנוע מאנשים כאלה להתאבד. לא, לא צריך לעזור להם ובהחלט ראוי לעשות מאמץ סביר לשמור על שלומם, כדי שגורלם יוכרע בבימ"ש, אבל לא צריך להשתולל. למה אסור לאדם כזה להתאבד? למה אין לו זכות להחליט מה הוא רוצה לעשות עם חייו?

ועוד מילה על הדבר שהטריף אותי מלכתחילה. הטענות לתקשורת. בפרשה הזאת, במקרה, התקשורת הייתה בסדר. בטח אפשר למצוא פה חריגה ושם סטייה, אבל מפה ועד הטענות המקוממות שה"תקשורת הרגה את טופז", יש דרך מאוד ארוכה. עם המשפחה, כמובן, זה לא זמן לעשות חשבון, אבל ציון אמיר, שמדבר על מילים שהורגות, נשמע לי גשר אחד רחוק מדי.

מילה אחרונה - משפטית, קורבנותיו של טופז יכולים להמשיך לתבוע את עזבונו של טופז ולהוכיח כי הוא גרם את הנזקים, שנגרמו להם, גם אם לא יהיה להם פסק דין פלילי. השאלה היא יותר ציבורית - האם אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן ציון רוצים להמשיך לנהל תביעה שאמורה לקחת כסף, שאמור להגיע לילדיו של טופז. זו כבר לא המצווה של ריקון טופז מנכסיו. זה לקחת כסף מילדים קטינים. אני במקומם הייתי ממשיך עם התביעה. לפי מצב חשבון הבנק של טופז, יישאר להם מספיק גם אחרי שיפצו כדין את קורבנותיו. התאבדותו של טופז לא צריכה למנוע צדק מקורבנותיו.