העיתונאי יוסי מלמן מ"הארץ" מתרעם בבלוג שלו על ההתגייסות הכללית לטובת ההגנה על מיקי רוזנטל בתביעת הדיבה שלו אל מול הבדידות שהוא חש, כאשר ארקדי גיידמק תבע אותו בתביעה של מיליונים. לרוזנטל חתמו אלף ומשהו בני אדם (כולל אותי) על התחייבות לשים כסף במידה והוא יפסיד בתביעה. מלמן הושאר לבד, לדבריו. בין השאר, הוא עוקץ אותי ואת שלח. ביקשתי מהם להתייחס לנושא בתוכניתם, אבל הם סירבו.

מההיכרות שלי עם מלמן, מדובר בעיתונאי מצוין ובאיש נעים הליכות, הגון, עם אגו מתון. אחרי המחמאות הכנות, אני חושב שהוא לגמרי טועה בעניין הזה.

ראשית, אני לא זוכר שהוא ביקש מאיתנו להתייחס לנושא בתוכניתנו. אני כמעט בטוח שזה לא קרה, אבל גם אם היה פונה, אכן היינו מסרבים. לדעתי, לא היה בתביעה עניין לצופי "שישי", למרות שכמובן היה ברור לי לכל אורך הדרך שמדובר בתביעת סרק של ארקדי, שנועדה להפחיד את מלמן ו"הארץ".

2.  ההבדל הגדול בין התביעה נגד מלמן לתביעה נגד רוזנטל הוא לא (רק) הפרופיל הציבורי של התביעה. ההבדל הוא שמאחורי מלמן עמד "הארץ". הוא לא היה חשוף לסיכון כספי של הפסד, אלא רק לסיכון שקשור לפגיעה במוניטין ולטירדה, כמובן. לפני שנה וחצי הגיש בנימין נתניהו תביעת דיבה של 2 מיליון שקל בעקבות פרסום שלי. עומדות כרגע נגדי 2 תביעות דיבה אחרות. מלמן לא התגייס לטובתי ובטח לא נתן ביטוי לנושא בטורו. הגיוני עשה. הוא עוסק בנושאים ביטחוניים ולא בנושאי לשון הרע ותקשורת, מה עוד שמאחוריי עומד ערוץ 10 בדיוק כשם שמאחוריו עמד "הארץ". הייחודיות של התביעה נגד מיקי רוזנטל היא שמאחוריו לא עומד  אף כלי תקשורת. לכן, האיום עליו גדול הרבה יותר וכפי שתביעות דיבה מתתנהלות בישראל, אתה יכול להיות לגמרי צודק ולהפסיד. במקרה של רוזנטל המשמעות יכולה להיות

הרסנית.

3. הנקודה הכי חשובה היא שהיוזמה הברוכה למען רוזנטל צריכה לסמן לנו העיתונאים את הכיוון. במקום להילחם אחד בשני על קרדיט כל הזמן ולהלשין אחד נגד השני אצל פרקליטת המחוז, בוא ננסה לשלב ידיים. לפחות בנושאים החשובים לכולנו. עיתונאי רשות השידור, למשל, התרעמו בזמן מאבק ערוץ 10 שאנחנו מבקשים את תמיכתם בעוד שלא צייצנו דבר במאבק שלהם. צודקים. לא חשבנו על זה. לא הייתה נקודה בה הם ניהלו מאבק פומבי וביקשו את עזרתנו, אבל זה לא משנה. היינו צריכים לחשוב על זה לבד ולעזור. מאבקם, מאבקנו.