בוא נגיד את האמת, הכותרת "חידוש מושב החורף של הכנסת" לא מעניינת אף אחד. למה בכל זאת שמעתם על זה כל כך הרבה? זה מתחיל בעורך עצבני, שאין לו איך למלא עיתון/מהדורה. העורך מתקשר לכתב הפוליטי/פרלמנטרי שלו. מבחינת העורך, מדובר בפרזיט, שבחודשי הפגרה לא עשה כלום. הגיע הזמן להעביד אותו. מעניין, לא מעניין, הגיע הזמן לכתוב פוליטיקה.
 
אז בוא נדבר פוליטיקה. חידוש מושב הכנסת באמת לא מעניין אבל בפוליטיקה כן קורים דברים מעניינים. מעניינים אותי לפחות.
התאומים ברק ונתניהו מתכוננים לבחירות. טוב, מתכוננים זה מוגזם. נתניהו רוב הזמן פסיבי, משחק בונקר, מפחד לעשות משהו. ברק, אותו הדבר. תאום או לא תאום. ובכל זאת, שניהם הבינו את מה שברור מאליו. בלי הקול הרוסי הם לא ינצחו את הבחירות הבאות. התרופה שהם גיבשו הרבה יותר מעניינת מהתובנה השחוקה הזאת.
ביבי הולך על איווט ליברמן. עד לא מזמן  היחסים ביניהם היו מזעזעים. במו אוזניי שמעתי מה נתניהו אומר על איווט. זה לא דברים שאפשר להדפיס. אפילו לא בבלוג (לא בגלל בוטותם. ביבי ממעט לקלל, אם בכלל. אני פשוט לא זוכר את הציטוטים המדוייקים...).
את מה שאיווט חושב על ביבי הוא אמר בפומבי. במהלך קמפיין 2006 ליברמן הודיע שהוא אמר לביבי בפגישה ביניהם "תפסיק להיכנס לפניקה". אין דבר שפוגע בביבי יותר מאשר האשמתו בהיסטריה. למה, אם כן, נתניהו מחזר אחרי פוליטיקאי שפגע בו, שנמצא בירידה בסקרים, פוליטיקאי שבעצם כניסתו התמוהה לממשלה (התעלומה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית בשנה האחרונה) מנע את המלכתו הזריזה של נתניהו?
 
כאן המקום לסיפור קצר.
במערכת הבחירות 2006 היה נתניהו קורבן תרגיל פוליטי מבריק. מישהו, אני יכול לשער מי (אבל לא יכול להוכיח), מכר לביבי סקרים על פיהם כדי להביא את הקול הרוסי הוא צריך שנתן שרנסקי ויולי אדלשטיין יוצבו במקומות ריאליים ברשימת הליכוד לכנסת. אחד מהם, הסביר לי נתניהו בעצמו, לא מספיק. רק שניהם ביחד ייצרו את האפקט המבוקש: עוד מספר מנדטים לליכוד.
זה היה קישקוש מקושקש אבל ביבי כידוע לא מתווכח עם סקרים והוא עבד קשה מאוד כדי ששניהם יהיו במקום ריאלי ברשימה. אחרי ששניהם הגיעו לאן שהם רצו החל הקמפיין. פתאום התגלה ששרנסקי בכלל לא פופולארי בקרב הציבור הרוסי ואדלשטיין לא מזיק אבל גם לא ממש מועיל. הליכוד לא נחל הצלחה בקרב המגזר הרוסי בבחירות 2006.
 
ביבי לקח מהסיפור הזה לקח חשוב. אני לא יודע מה שאני לא יודע או במילים אחרות - אני לא יודע איך מביאים את הרוסים להצביע עבורי אבל איווט יודע. הרעיון של נתניהו פשוט. נמכור את הליכוד. ממילא מקומו של ישראל כץ לא באמת מעניין אותנו. ניקח את איווט עם כל חבריו ל"ישראל ביתנו" ונשים אותם ברשימה לכנסת. ניתן לאיווט גם הבטחה לשר בכיר (שר אוצר) ונקבל את הקול הרוסי.
העיסקה עדיין לא סגורה. איווט רוצה איש שלו על כל אחד מהליכוד. אחרי הכל מדובר בסיעות בעלות גודל זהה. נתניהו אומר - היחס צריך להיות שונה. זאת מחלוקת פתירה. איווט הרי גם לא ממש מתעניין בגורל חבריו לסיעה. תפקיד של שר אוצר והוא מוותר על שניים - שלושה חברים. בכל מקרה שום עסקה בסדר גודל כזה לא תיסגר עד שבאמת יהיו בחירות.
 
לעומת נתניהו, ברק דווקא חושב שהוא יודע איך מביאים את הקול הרוסי. כסף, כסף ועוד כסף. זה עבד ב - 99, למה לא הפעם? הקול הרוסי רגיש במיוחד לכסף. בעזרת כסף קונים עיתונאים בשפה הרוסית (כן, כן), בעזרת כסף אפשר להפציץ אותם בתעמולה (נשארו עוד כמה עותקים מהתרגום לרוסית של "החייל מספר 1") ולשדר אייטמים בערוצי הלווין בשפה הרוסית.
הפעם ברק לא יכול לגייס כסף באמצעות עמותות. במקום זאת, הוא מתכוון למכור נכסים של מפלגת העבודה. מי ששאל את עצמו מה פתאום פרץ כל המשבר הזה בנוגע לגירעון של מפלגת העבודה זו התשובה. הגירעון היה קיים ובאמת העיק אבל יש מי שידע להפוך אותו למשבר אקוטי שמחייב החלטות חירום.