הייתי מאוד מעורב בפרסום פרשת הירשזון. אני מתכוון להעלות בטור הזה כמה סימני שאלה על חקירת המשטרה, שוב על חקירת המשטרה. אני רוצה לעשות את זה בזהירות. ראשית, כי בטוח שאין בפניי את התמונה המלאה. ייתכן שנחקרו פרשיות בחקירה שלא באו לידי ביטוי בכתב האישום. שנית, משטרת ישראל פתחה בחקירה נגדי על הפרת צו איסור פרסום בפרשה. אני משוכנע שלא הפרתי אבל זה לא משנה. לא הוגן שאכתוב דברים שיתפרשו כסגירת חשבון עם המשטרה על התיק שהם פתחו נגדי. אבל אתחיל, שוב, בהקדמה. מקווה שלא מייגעת מדי.
כפרשן פוליטי אני נשאל לא פעם - יש פוליטיקאים נורמליים? פעם, אחרי שהייתי מאשר, לשימחת השואלים, שרוב הפוליטיקאים אכן שרוטים (אם אתה רוצה לקבל את ההקשבה של השואלים כדאי להתחיל בהסכמה) הייתי נותן להם דוגמאות לפוליטיקאים שפויים. אברהם הירשזון, למשל, הייתי אומר. נכון, הוא אפור, לא ממש טיפוס של מנהיג אבל שפוי. אם היו מבקשים ממני באותה תקופה להגיד מילה אחת על הירשזון הייתי אומר "פרופורציות". בניגוד להרבה פוליטיקאים הירשזון לוקח את החיים בפרופורציות הנכונות.לא כול מילה נגדך בעיתון היא ביטוי לקונספירציה ענקית. היה אפילו אפשר למתוח ביקורת על "אברם", כפי שכולם קוראים לו, ולשבת אחר כך איתו במזנון הכנסת. הירשזון בכלל התנהג תמיד כמו מישהו שהשתן לא עלה לו לראש. פרופורציות. אחד שמתעניין בשלום המזכירות שלו, לא מתעקש שיקראו לו "השר" ואפילו מתנהג יפה ליועצים שלו, פוליטיקאי שפוי. כאמור, אין הרבה כאלה.
לכן, כשבא אליי בדצמבר 2006 מי שבא (גם בבלוג אני לא יכול להסגיר מקורות...) והציג לי חומר ממוסמך נגד הירשזון הוכיתי בהפתעה. לא, אני לא תמים. הנחתי כול השנים שהירשזון מנצל את מעמדו בקופת חולים לאומית לצרכיו הפוליטיים. אפילו לא טרחתי לנסות להוכיח את זה. הירשזון לא היה סיפור. אבל המסמכים שהציג לי המקור שלי היו שונים. הם הוכיחו שהירשזון שמע על מעילה בעמותת ניל"י, עמותה של הסתדרות עובדים לאומית, ולא עשה כלום. אפילו לא טרח לוודא שימצו את הדין עם המועל. המקור שלי סיפר לי שמבקר המדינה עורך חקירה בעניין. עבור עיתונאי זה טוב ולא טוב. לא טוב כי ההישג העיתונאי שלך קטן יותר אם בסה"כ חשפת חקירה של מישהו אחר. טוב, כי יותר קל ומהיר לפרסם את המידע. אפשר להסתתר מאחורי חקירת מבקר המדינה. העובדה שהמבקר חוקר לא מעניקה חסינות מפני תביעת לשון הרע ובכול זאת היא מקטינה מאוד את הסבירות שמדובר בתלונת סרק או זיוף.
בדקתי. מבקר המדינה אכן חקר את הפרשה. היה ברור לי שזה מסריח מלמעלה עד למטה, שיש סיכוי שהירשזון עצמו היה המוטב של חלק מהמעילה ולכן השתיק אותה. ב"שישי" פרסמתי את הידיעה בלי לאוורר את תחושותיי לגבי הירשזון. היא לא ממש חוללה רעידת אדמה. למרות שמדובר בשר אוצר, כמעט ולא היו פולו אפים. אם אני זוכר נכון אז היו שתי ידיעות קטנות וזהו. אני לא כתב של פולו אפים. אני שונא לרדוף אחרי סיפור שלי ולהזכיר לכולם כול יום ש"יש סיפור, יש סיפור" וצריך לטפל בו. לא חושב שככה צריך לפעול עיתונאי. בקיצור, הנחתי שהסיפור יגווע מעצמו לפחות עד שמבקר המדינה יסיים את בדיקתו.
כמה שבועות לאחר מכן נעצרו כמה מהמעורבים בפרשה על ידי המשטרה. במקביל, מקורותיי גילו לי שיש נגד הירשזון כמה עדויות מוצקות על כך שקיבל מעטפות גדושות במזומנים במשך שנים ארוכות. קשה לי להסביר כמה נדהמתי. במשך השבועות שלאחר מכן התדהמה גדלה. שמעתי סיפורים מסמרי שיער על מעללי הירשזון ועל המתרחש בהסתדרות עובדים לאומית, קופת חולים לאומית ומצעד החיים. אחד מהם, למשל, היה שהירשזון נתפס עם מזוודה ובה רבע מיליון דולר בשדה התעופה בפולין. לא האמנתי לשנייה לסיפור הזה אבל מבדיקה לבדיקה התברר שהוא קרה גם קרה ואיכשהו נשאר מחוץ לידיעת הציבור הישראלי במשך 12 שנה.
תכף אחזור לסיפור אבל אני רוצה לסטות לשנייה הצידה כדי לספר על החוויה האישית של פרסום סיפורים מהסוג הזה.
במהלך הפרשה הלכו והתנתקו קשריי עם הירשזון ומקורביו. דווקא הייתי בקשרים טובים עם שר האוצר ואנשיו. את מי ששימש כיועץ התקשורת שלו, עידו הרטוב, אני מאוד מחבב. איש הגון ומקצועי. בשלבים הראשונים הוא עוד הגיב לשאילתות שלי ונלחם במידע שהבאתי. התרשמתי שהוא באמת מאמין לבוס שלו. את סיפור המעטפות הוא הכחיש בזעם. הוא נשמע המום מכך שאני בכלל יכול לחשוב על השר שלו דברים כאלה. הוא, כמובן, הכחיש לחלוטין את תקרית המזוודה בפולין. כשעמדתי לפרסם אותה, כמו גם את סיפור המעטפות, חזרתי אליו. בשלב הזה הוא כבר לא ענה לפניותיי. לשכת הירשזון הלכה והסתגרה בבונקר שלה. מאז לא יצא לי לדבר עם עידו הרטוב. בהירשזון נתקלתי פעמיים בכנסת. במקרה. פעם ראשונה שהוא פגש בי הוא החוויר כאילו פגש ברוח רפאים. בפעם השנייה התעשת ושאל בחביבות לשלומי. פתאום ראיתי את הירשזון הישן, המוכר, החביב, זה עם הפרופורציות.
עיתונאים אוהבים להגיד שהם מפרסמים רק מה שהם בטוחים ב-100 אחוז. ובכן, זה רק חצי נכון. מה זאת אומרת? כשפירסמתי את תקרית המזוודה, כמו בהרבה פירסומים אחרים, ידעתי שאני הולך על קרקע מאוד מוצקה. היו לי ראיות, אימותים מכמה כיוונים (שגריר ישראל בפולין באותה תקופה, שהגיע לשדה התעופה כדי לחלץ את הירשזון, אישר לי את הפרטים. דיברתי איתו מספר פעמים. פעמיים הוא הכחיש. בפעם השלישית הוא אישר. למה הגן על הירשזון? אלוהים יודע). אבל זה רק המישור הרציונלי. במציאות פוסט מודרניסטית בה לכול אירוע יכולים להיות כמה הסברים וכשמדובר על סיפור כול כך פנטסטי אתה תמיד מפחד שאולי לא. אולי נפלה איזו טעות. אולי לא הבנת. ואיך זה יכול להיות שהשגריר ידע והיו עוד מעורבים ואף אחד לא דיבר, אף אחד לא אמר. טוב, חזרה לסיפור.
כתב האישום נגד הירשזון ואחרים הוא כתב אישום חמור מאוד. לא היה דבר כזה בחיים הציבוריים בישראל. לכאורה, כמובן. אבל כתב האישום לא מכיל גרגר מהסיפורים האחרים, המדהימים ששמעתי על הירשזון, קופת חולים לאומית, הסתדרות עובדים לאומית ומצעד החיים. המידע שקיבלתי נראה לי מהימן. ייתכן, כמובן, שהמשטרה בדקה את המידע והגיעה למסקנה שהוא לא נכון. יכול להיות. אני מטיל ספק בכך. אנשים מרכזיים בפרשה בקושי נחקרו או לא נחקרו כלל. חלק ממקורותיי, אנשים בעלי ידע רב בפרשה, לא תושאלו. המשטרה איפשרה למשטר הישן, המשטר של הירשזון, לחזור ולשלוט בקופ"ח לאומית. התרשמתי שהמשטרה מסתפקת בראיות החזקות שיש לה נגד הירשזון ולא מעוניינת לנסות לעשות ניקוי אורוות כולל.
למה? לא יודע. שלא תהיה טעות - אני לא מאמין בתיאוריות קונספירציה. אני בטוח שלמשטרה אין פה שיקולים זרים. כנראה שנלקחה פה החלטה טקטית, אולי שיקולים של כוח אדם, אולי יש שיקולים שאני לא יודע. נשארתי בסוף הפרשה הזאת עם טעם מאוד חמוץ. השחיתות לא טוהרה למרות שהיה כאן חלון הזדמנויות חסר תקדים לעשות את זה.