זה היה יום רביעי (או חמישי) אחר הצהריים. גיא סודרי, העורך הראשי של מהדורת "חדשות 10", ביקש שאקפוץ שנייה לחדר עריכה לראות משהו. בחדר העריכה ראיתי לראשונה את התמונות של עמיר פרץ והמשקפת. כשקמתי מהרצפה עם כאב בטן עז שיתף אותי סודרי בדילמה. "רק לנו יש צילומי וידאו של זה. לצלם של "ידיעות אחרונות" יש צילומי סטילס. לשכת פרץ מפעילה עלינו לחץ עצום לא לשדר את זה. אנשיו של עמיר טוענים כי יש להם סיכום עם "ידיעות" שאם אנחנו לא נשדר הם לא ידפיסו". מישהו במערכת עם לב רחום אמר לי : "שמע, הוא כבר מדמם על הרצפה, הרגנו אותו. אולי לא נשדר?". עכשיו כבר הבנתי למה סודרי קרא לי. גם לסודרי יש לב, הרבה לב, אבל לב או לא לב, הוא יתאבד לפני שיגנוז תמונות כאלה. סודרי, משום מה, הניח שאני איש ללא לב ואעזור לו לשכנע את המהססים. "אתם רוצים את עצתי?", אמרתי "אל תשדרו. אל תשדרו", בעורף הרגשתי את העיניים של סודרי מנסות להוריד לי חלק מהצוואר. "אל תשדר. חבל. היום יום רביעי, מחרתיים יום שישי, עפר שלח ואני נשדר את זה. ונשדר את זה הרבה".

בסוף שידרנו את זה, כמובן. ברחמנות, אומנם, אבל שידרנו. "ידיעות" הדפיסו את התמונה למחרת בעמוד הראשון. גם הם גילו רחמנות. בעמודים הפנימיים הם הראו שגם כמה אנשים עם רקע ביטחוני מרשים נתפסו בתמונות דומות. לפרץ זה לא עזר. ממש לא. אין תמונות שרדפו אותו יותר. כמה חודשים מאוחר יותר שלח ואני באנו לראיין אותו ל"שישי". היינו די מופתעים שהוא מסכים להתראיין לשניים מהעיתונאים שהיו הכי לא ידידותיים כלפיו. הוא גם לא העמיד תנאים, חוץ מתנאי אחד "בלי צילומי המשקפת".

אורן פרנק צדק. אני לא יודע לגבי "כלבוטק" ורפי גינת אבל באופן עקרוני התקשורת הישראלית לא רוצה להסתבך עם נוחי דנקנר ושאר אילי ההון שבליגה שלו. אבל פרנק גם טעה. הוא טעה בחושבו שאנחנו לא מתעסקים עם הכרישים האלה מכיוון שאנחנו מפחדים מהם. זה לא הפחד. אנחנו מתים להתעסק איתם. מתים. זו היכולת. כלי התקשורת בארץ חלשים ומוחלשים. אין להם בדרך כלל את היכולת המקצועית והגיבוי הכספי להרים תחקיר גדול על ארקדי גיידמק או פרופיל משמעותי על נוחי דנקנר.

דוגמא קטנה:

לפני שנה וחצי אמר שר האוצר אברהם הירשזון בכנס קיסריה שמאיימים עליו. ביררתי, חקרתי וגיליתי שהוא מתכוון לבעלי "אל על" דדי ואיזי בורוביץ. כול העיתונאים ידעו את זה אבל למעט רמזים קלים זה לא התפרסם. הבורוביצ'ים הכחישו בתוקף. לי היו עוד קצת פרטים ורציתי לשדר. תוך כמה דקות מרגע שביקשתי תגובה הגיע מכתב למערכת. עו"ד זאב שרף הודיע לנו בשם הבורוביצ'ים שעדיף לנו לא לפרסם. עדיף. הוא גם התקשר אליי. אני לא מכיר את עו"ד שרף אבל היה ברור מהשיחה שהוא מקבל הרבה כסף עבור שעת עבודה והיה לא פחות ברור שהוא שווה את זה. מעודכן, מתמצא,מבין את החוק. בכול זאת פרסמתי את הידיעה. נשענתי על קרקע עובדתית מוצקה (מילים נרדפות לכך שידעתי מי יעיד בביהמ"ש). הידיעה שודרה מעוקרת קצת, מסוייגת משהו, מהוססת אבל פרסמתי (היום, אגב, כשאנחנו יודעים מיהו ומהו אברהם הירשזון כול הסיפור נראה קצת אחרת אבל זה לא העניין).

במקרה הזה כמו בכול 4.5 שנות עבודתי בערוץ 10 לא היה עליי לחץ של הערוץ. לא של מנכ"ל הערוץ, מודי פרידמן, לא של מנכ"ל החברה, גלעד עדין. ספק אם יוסי מימן, הבעלים של הערוץ, ידע בכלל מהסיפור הזה. זה לא עובד ככה. לפחות לא במקרה שלי ושל ערוץ 10. סיפור הוא לא הלחצים האלה. הסיפור הוא היכולת שלך לעמוד מול מישהו שיודע למצות את כול הזכויות שלו ועוד קצת, מישהו שיש לו את הכסף והיכולת לתבוע. אם היה מדובר בשר בכיר ולא בבורוביצ'ים ספק אם היינו כה מהוססים. יועץ התקשורת של השר, שמרוויח בטח עשירית מעו"ד שרף, לא היה יודע לטעון את הטיעונים הנכונים. השר לא היה מעז לתבוע.

זה לב העניין. רוב מכריע של כלי התקשורת מפסידים כסף. הרבה כסף. אין להם אמצעים למחלקות תחקירים עשירות בכתבים חוקרים ואמצעים מתוחכמים (דווקא בערוץ 10 הקימו עכשיו דסק תחקירים בראשות שחר אלתרמן. תחזיקו לו אצבעות). תביעות דיבה מפחידות אותם. עורכי דין עולים הרבה כסף. בוא נדבר שנייה, למשל, על ארקדי גיידמק. בכול חודש מפרסמת חברת "יפעת" את מדד האיזכורים שלה. ארקדי יקירנו מסיים לא מעט חודשים במקום הראשון. הוא האיש שצרכן התקשורת הישראלי פוגש כמעט יותר מכול אדם אחר בארץ, לפעמים יותר מראש הממשלה. אבל אף כלי תקשורת בארץ לא הרים תחקיר רציני עליו. ללכת לראיין אותו? בטח. זה עולה גרושים והוא תמיד נותן שואו טוב. אבל לנסוע לאנגולה (ארקדי טוען שאת חלק מכספו הוא עשה אחרי שקנה את החוב הלאומי של אנגולה. כן, זו לא בדיחה), צרפת, רוסיה, לראיין עשרות אנשים, לשכור מתורגמנים, זה גדול כמעט על כול כלי התקשורת בארץ.

איך מתחברת המשקפת לאורן פרנק? קודם כול זה סיפור טוב, תודו. כול תירוץ הוא תירוץ טוב לדחוף אותו. חוץ מזה, היחס התקשורתי שלנו לעמיר פרץ הוא הזדמנות טובה כדי להשוות את היחס לפוליטיקאים אל מול היחס לאנשי עסקים. היום כמעט יותר קשה לעיתונאי לשבח פוליטיקאי מאשר למתוח עליו ביקורת. אנשי העסקים מקבלים יחס אחר. מפנק הרבה יותר. אני לא יכול לספור כמה כתבות יחצ"נות קראתי על נוחי דנקנר, אודי אנג'ל ושלמה נחמה. אני לא מכיר אותם אבל מהעיתון נדמה שמדובר בשלושה מלאכים.

שלא יהיה ספק -  אם היינו תופסים את נוחי דנקנר מסתכל במשקפת סגורה היינו משדרים את זה. ברור שהיינו משדרים. רני רהב היה כועס, מוטי שרף היה רוטן אבל היינו משדרים. אבל לנוחי דנקנר לא היינו מעזים לעולם לעשות מה שעשינו לעמיר פרץ.

במהלך הקמפיין לבחירת יו"ר העבודה ב - 2005 הריץ אהוד ברק קמפיין אגרסיבי נגד עמיר פרץ. המפקד שלו, טען ברק, הוא "מפקד ארגזים". ברק טען שפרץ זייף את המפקד שלו. לא היו בידו שום הוכחות אבל הוא ידע לייצר הרבה רעש. תשאלו עכשיו כול אחד בארץ וכולם יגידו לכם שעמיר פרץ זייף אלפי טפסי התפקדות. יכול להיות שהוא זייף. יכול להיות שלא, אבל אף אחד מאיתנו לא הוכיח שכן וחקירת המשטרה שנפתחה בעניין נסגרה בכתבי אישום מינוריים נגד כמה פעילים זוטרים. לנוחי דנקנר זה לא היה קורה. במובן הזה אורן פרנק צדק.

נ.ב. - שלא תבינו לא נכון. עמיר פרץ הרוויח ביושר הרבה מהביקורת נגדו על תיפקודו כשר ביטחון אבל זה לא מצדיק את לזרוק עליו עובדות שלא הוכחו.